top of page

הפיל שבעדר

3.02.10 | י"ט בשבט תשפ"ג

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

ככלל, אנחנו לא משפחה של אטרקציות. לקראת כל חופשה, חג או נסיעה קרובה, מתקבל הרושם שמישהו זדוני התאמץ לנטר את התוכניות שלנו. הוא כבר יודע מתי ולאן, אינעל-גוריתם, והוא אוסף מידע רק כדי להרעיף עלינו אינספור הצעות אטרקטיביות. אנחנו מצידנו מגיבים בחשדנות. איכשהו יוצא שהמכנה המשותף בין שלל הפעילויות האלה שמצטלמות כל כך יפה – משפחות צוהלות על טרקטורון, ילד בקסדה וציוד סנפלינג, נר דולק מתנצנץ על כלי קרמיקה- הוא ההנחה שאין דבר קשה ובלתי נסבל כמו החיים עצמם. בטח אם יש ילדים. כל הצעה לחוויית ספורט אתגרי, סדנת בישול במערת נטיפים, או נגרות תת-ימית, היא למעשה יד מושטת וגלגל הצלה. אתם ואנחנו יודעים מצוין – קורצים לנו ספסרי האטרקציות- שאתם לא תשרדו בלעדינו. יד על הלב, אתם לא מסוגלים פשוט לשהות ביחד. בחדר, בשמש, או בחיקו המיוזע של הטבע. נכון, סוף סוף פיניתם כמה ימים כדי להיות במחיצת האנשים האהובים והקרובים ביותר בעולם. אבל מה זה "להיות"? בואו, עלינו אתם לא יכולים לעבוד. הרי אנחנו יודעים שאתם יודעים, שבלי שנדגדג לכם את בלוטות האדרנלין מסביב לשעון, נעסיק לכם את הילדים, ונעשה מדי יום משהו מטורף, ואז אקסטרימי, ואז משהו... אתם פשוט תרדו מהפסים. תבקשו את נפשכם למות. תטפסו על הקירות. היי, אם אנחנו כבר מדברים, האם כבר סיפרנו לכם על קיר הטיפוס המגניב שנפתח ממש לאחרונה בצוקי צלמוות?
אז אנחנו לא כאלה. כלומר, אנחנו משתדלים. זאת אומרת, בכל פעם שאנחנו בכל זאת רוכשים אטרקציה לכל המשפחה עולה בנו צורך די דחוף להתנצל. להצטדק. בעיקר בפני עצמנו. אבל לא רק. אחרי הכל אטרקציה היא ריגוש זול. חוויה חסרת משמעות שנשכחת עם רדת המסך. אבל גם התנשאות, תכל'ס, היא חוויה שמאבדת את הטעם כמו מסטיק. ובקיצור, כשנסענו לצפון תאילנד, לא יכולנו שלא ללכת, כמו כולם, על חוויית הביקור בעולמם של הפילים. וכיוון שחלפו שבועיים והחוויה עדיין חיה בנו ורלוונטית חשבתי לספר עליה.
**
למרות שהוא לא קטן ולא פרווני, ואף על פי[ל!] שאין לו אף כפתורי וחמוד, הפיל הוא ללא ספק חיה אהובה מאוד על ילדים ומבוגרים. לפילים יש מעמד מיוחד בכל מקום שבו הם חיים, ובתאילנד הם נחשבים לידידו הטוב והוותיק של האדם. כמו שמאחורי כל פסוק שני בתנ"ך שלנו מסתתר חמור, כך אפשר לזהות חדק, אוזני מניפה, ורגלי עמודים, מאחורי כל סיפור בארצות דרום מזרח אסיה. הפיל הוא אכן בעל חיים חכם, ידידותי וכובש לב. ואני גם לא חולק על אלו שמוכנים להישבע שהוא החיה היחידה שיש לה חוש הומור ומין חיוך של זקנים. באופן אישי, בכל פעם שאני רואה מישהו רוכב על סוס, אני שואל את עצמי מי היה המטורף הראשון בהיסטוריה שהחליט לקפוץ על גבה של חית בר ולנסות לתפוס עליה טרמפ. בוודאי תסכימו שלגבי פילים, השאלה הזאת מקבלת, איך לומר, חתיכת נפח.
אי אפשר באמת לבקר בצ'יאנג מאי, בלי להיתקל בהצעה לבקר באחת מחוות הפילים הסמוכות. מאחורי כל שולחן קבלה של מלון, בדוכני מידע ועל לוחות מודעות, מציצים פילונים חמודים שמתרפקים על ילד אירופאי שלא יודע את נפשו מרוב אושר. ליד התמונה, מתנוססת כותרת שמכריזה "ללא רכיבה!!". כשביקרתי שם בשנות ה-80, חוויית הפילים כללה שני שלאגרים: טיול בג'ונגל על גבי פיל, ומופע מרשים של פילים מאולפים. שניהם מוגדרים היום כהתנהלות פוגענית ופשע נגד בעלי חיים. במאה הקודמת בכל אופן הם היו לגיטימיים וכשרים למהדרין. טיול בטבע על גבו של פיל, הוא לא תענוג גדול, אבל חוויה מרתקת בעיקר מכיוון ששאר בעלי החיים לא בורחים ממך. כשהאדם יושב על פיל ונכנס לג'ונגל, שאר שוכני המקום לא רואים מולם אדם. הם רואים פיל, שכן מוכר, עם משהו מוזר על הגב. המופע שראינו אז הסביר מדוע בכלל נזקקו התאילנדים הקדומים לשירותיו של הפיל. צמדי פילים הרימו מהקרקע עצים גדולים שנפלו. הם עבדו בתיאום, חדק מימין וחדק משמאל, הוציאו את בולי העץ מסבך היער והניחו אותם בערימה יפה ומוכנה למשלוח. מחאנו כפיים, אני מודה. אבל באותם ימים, עדיין יכולתם לראות אריות וכלבי ים במופעי קרקס. בספרד עדיין התקיימו מלחמות שוורים. היום כל ילד יודע מה כרוך באילוף של בעלי חיים גדולים, וכמה כאב מסתתר מאחורי התיאבון התיירותי לחוויות.
בכל מקום ששאלנו, הבטיחו לנו חווה כשרה. לא רכיבה ולא מופעים!! החבילה המוסרית כוללת הרצאה יפה על בעל החיים הענק, ועל מגדלי הפילים, ברנשים יוצאי דופן שנקראים "מאהוט" [-מבטאים את זה כמו "מהות"] שגדלו בין פילים והם דוברים את שפתם. לאחר מכן לומדים לטפל בפילים, מאכילים ורוחצים אותם ומשתעשעים איתם במים.
כבר ברגע שהמכונית התקרבה לאזור החווה, הילדים התחילו לצווח. למען האמת זאת היתה אימם שדחקה בהם להפגין התרגשות. פילים!! המוני פילים רעו בשלווה משני צידי הדרך. וקבוצות של מטיילים קרצפו פילים במורד הנחל. חבורת מאהוט קיבלה את פנינו בברכות מסורתיות בעברית [אבא קמצן, בולבול קטן. ממש כך] והוכיחה לנו שהם לא שולטים רק בשפת הפילים. הם לימדו אותנו להאכיל את הפילים הקטנים. קילפנו בננות, והחמודים הושיטו חדק ואספו אותם מידינו. חתכנו עבורם גם קני סוכר וגבעולי תירס, והילדה שלאחרונה פיתחה חשש מבעלי חיים, כולל הפומרניאן המגוחך של השכנים, השתחררה לגמרי במחיצת הפילים. היה מרגש לראות מצד אחד איך הילדים שלך חווים רגעי אושר שהם לא ישכחו לעולם, ומצד שני איך החוואים המקומיים מגחכים על התיירים המטומטמים שמוכנים לשלם אלפי באהט רק כדי לעשות עבורם את העבודה.
בשלב הזה, נאמר לנו שהגיע הזמן להתרחץ. כבר חשנו קירבה לחבורה של פילים ופילות, ידענו איך קוראים לכל אחת ואחד, והיה כמעט טבעי עבורנו להודיע להם שיורדים לנחל. גם עבורם. רגע!- אמרה העוכרת. סליחה שאני עוכרת, אבל יכול להיות שהקבוצה שהיתה לפנינו רחצה אותם בדיוק לפני חצי שעה? רציתי לנזוף בה על הציניות, אבל נאלצתי להודות שאכן הפילים נקיים ומבריקים במידה חשודה. אולי אפילו סובלים מרחצת יתר.
כל מי שניסה בעבר, יודע שעדיף להימנע מהצצה אל מאחורי הקלעים של מסעדה או בית מלון. ואכן, לקראת סוף החוויה הנהדרת, ראינו שלצד החווה הכשרה שביקרנו בה, יש מכלאות נוספות. הסקרנות משכה אותנו אל הצד האחורי, שם עמדו פילים רתומים לארגזי רכיבה גדולים. בדיוק כאלה שחשבנו שכבר נפסלו ועברו מן העולם. כששאלנו, ענו לנו בפשטות שלא כל התיירים מגיעים מאירופה. ולא כולם צרכנים של הנרטיב המוסרי. יש גם תיירים מקוריאה, מסין ומארצות ערב, והם לא צרכנים של האנינות החדשה והמתייפייפת. הם לא רוצים לקרצף פילים, ולא לכתוש עבורם תרופות הרגעה. גם הרצאות הם לא רוצים. הם רוצים רכיבה על פילים. ואכן, הם רוכבים ומשלמים לרגלי ההרים. ופתאום בן רגע, מה שאמור היה לתפקד כאטרקציה לא מזיקה להנאת הילדים, צמח והפך לחוויה משמעותית שתישאר איתנו לאורך ימים.

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
הופעות

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
הרצאות

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

ספרים

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

גלריה