בסוף השבוע האחרון הוזמנתי למה שנקרא "חוג בית" במרכז הארץ. הנושא שהתבקשתי לשוחח עליו היה פרשת החטופים העצובה והמרה, הקשר המשפחתי שלנו, והמאבק לשחרורם. השומעים, אם התרשמתי נכון, היו אנשים שעברו בהצלחה את גיל 60. הם הגיעו זוגות זוגות. דתיים לאומיים. ליד הקפה ועוגות הגבינה המעולות, סיפרו לי בגאווה שכבר למעלה מ 30 שנה הם נפגשים לשמוע הרצאות. התפעלתי. בסוף הערב חזרתי הביתה נסער ומודאג.
פגשתי אנשים בגיל ובמצב כלכלי ומשפחתי שהיה אמור לעשות אותם שלווים ומתפקעים מנחת. אבל אי אפשר, ואני לא רוצה, להתעלם מכך שהם חשים פגועים ורמוסים. הם חזרו ואמרו שקולם לא נשמע. הלכתי והשתכנעתי שכולנו עוד נצטרך לטפל בפצע העמוק של ההתנתקות. זו מכה שפגעה לא רק במפוני גוש קטיף עצמם, אלא גם במי שרואים בהם את בני דמותם. והכאב נובע לא רק מעצם העקירה, אלא גם מחיצי הלעג והזלזול ששיגרו לעברם עיתונאים ואושיות תרבות. הם זוכרים כל חץ. על כל ישראלי שחולם על התיישבות מחדש בגוש קטיף, יש חמישה שהיו מסתפקים בשיחה כנה וכואבת, כולל ההתנצלויות הנדרשות.
"תגיד, אילו ה 7 באוקטובר היה מתרחש לא ביישובי העוטף, אלא בשומרון, אילו רוב החטופים היו דתיים, כמה אמפתיה ציבורית היתה? והתקשורת?"
עם כאב אני לא מתווכח, וביום שאחרי מחכה לנו עבודה רבה על האמפתיה.
**
ידעתי שמישהו שם ישאל עד כמה זה נכון לדבר עם ארגון טרור. לשאת ולתת עם הרוע עצמו. לכן פתחתי בסיפור עתיק, שאני מבקש לכתוב אותו גם כאן. זהו סיפור מהתלמוד [-הבבלי, מסכת כתובות] על אדם מרתק שחי כאן, בעיר לוד לפני 1800 שנה בערך, ושמו רבי יהושע בן לוי.
בסיפורים תלמודיים, בדרך כלל, אין הקדמה. אבל הסיפור הזה פותח בכך שבאותה תקופה רוב החכמים נרתעו מאוד מחולי שחין ומצורעים. אפשר לומר, שהתפתח ביניהם מאבק יוקרה: מי יתרחק יותר מן הבריות האומללות הללו. רב אחד לא עבר ברחוב שחיו בו מצורעים. רב אחר הזהיר מזבובים שעברו שם. ומכיוון שתמיד תמצאו מישהו שמקפיד עוד יותר, היה גם חכם שהקפיד שלא לאכול ביצה שיש סיכוי שהוטלה בסימטא שעבר בה... טוב. את העיקרון הבנתם.
רבי יהושע בן לוי הלך נגד הרוח וביקש את קרבתם של המצורעים. התלמוד אומר שהוא היה כרוך אחריהם. הוא ישב איתם, קירב אותם, ולמד איתם תורה, בניגוד לדעתם של חכמי הדור. התלמוד שמספר זאת לא מבקש לזלזל בחכמים הללו. מה גם שהם אינם אלמוניים. מדובר בגדולי תורה עצומים, מעמודי התווך. שמות כמו רבי יוחנן, רבי יוסי ורבי זירא מופיעים כמעט בכל דיון חשוב בגמרא. ובכל זאת הסיפור הזה מבקש לציין את בן לוי, ולטעון שבעיקר בזכות היכולת שלו לקרב את הרחוקים ביותר, ולאהוב את המושמצים ביותר, הוא זכה לסיים את חייו באופן אגדי, ואפילו משעשע.
ואכן, ביום מותו של רבי יהושע, קיבל מלאך המוות הוראה חסרת תקדים. תעשה לו את זה כרצונו, אמרו לו מלמעלה. הדברים, אפשר לשער, לא באו טוב למר מוות. הוא אמנם פקיד, אבל פקיד בכיר. מי שמע על "כרצונו"? מה זה, תוכנית כבקשתך? לאן נגיע אם כל אחד יסיים את דרכו בארץ החיים איך שבא לו? מלאך או לא מלאך, מוות לא מסתיר את הזעם. הוא מופיע בפתח ביתו, ורבי יהושע בן לוי יודע שעוד היום הוא עומד להפוך מחכם לחז"ל, אבל מכיוון שהוא זכה בכרטיס "כרצונו", הוא דורש לראות קודם כל לאן הוא עומד להגיע. זכותו. לאחר מכן הוא תובע ממלאך המוות להעביר אליו את הסכין. [בתרבויות אחרות יש למלאך הזה חרמש. היהדות הלכה יותר בקטן]. זה כבר קצת יותר מדי עבור מ' המוות, והוא רוטן בקול. אבל הוראה זאת הוראה, ואת כל הדרך עד למעבר הגבול, עושים השניים כשהיכולת להמית, נמצאת בידו של הצדיק. אפשר ממש לראות אותו מחייך.
כשהם מגיעים לחומה שמפרידה בין העולם הזה לבין מה שמעבר, מבקש בן לוי בנימוס שמלאך המוות ירים אותו קצת כדי שיוכל להציץ. בעברית עממית אומרים "הוא עושה לי את המוות" וזה בדיוק מה שרבי יהושע עושה למלאך המוות. ואז, כשהצדיק הזקן יושב על כתפיו של המוות, כמו ילד ביריד, בדיוק אז מנצל הצדיק את ההזדמנות וקופץ מעל החומה אל העבר השני, והופך לאחת הדמויות האגדיות שמסופר עליהן שעברו לעולם הבא בלי טופס טיולים וללא ההליך הבירוקרטי המסודר.
בהמשך הסיפור המלאך מתחנן שהוא יחזיר לו את הסכין. רבי יהושע עושה ממנו קצת צחוק, ורק אחרי שהקב"ה מפציר בו [האנושות זקוקה למוות!!] הוא נעתר ומחזיר לו את כלי עבודתו. אבל היה שם רגע בסיפור שבו המוות עצמו הוחרם בידיו של צדיק אחד שלא היה מוכן לשמוע על חרם חברתי, או על ריחוק, אפילו כלפי אלו שהעולם כולו מאס בהם. אם החיים הם הטוב והמוות הוא הרע, כמו שמצהירה תורת משה, אז רבי יהושע בן לוי הוא התגלמות האדם הטוב. לכן הוא זוכה ביומו האחרון עלי אדמות לטפס על מלאך המוות. לקפוץ מעליו.
בחרתי לספר במפגש ההוא על רבי יהושע בן לוי מכמה סיבות.
א' – לא פעם עולה השאלה האם נכון לדבר עם הרוע המוחלט. האם זה חכם לנהל אתו משא ומתן. האם בכך אני לא מעניק לו לגיטימציה. זאת שאלה קשה ונכבדת, אבל הסיפור הזה מראה שכאשר אדם יודע את ערכו ואת היתרון שהוא מגלם, הוא יכול לא רק לשוחח עם השטן, אלא גם לטפס עליו.
ב- כי לא פעם שואלים איך נדע לזהות מבין כל הקולות והחכמים את אלה שבאמת כדאי להקשיב להם, והסיפור הזה עושה קצת סדר. להשמיץ ולהתפצל כל אחד יכול. קל מאוד לבנות תורת חיים בדלנית שמפנה עורף לכל מי שלא נעים במחיצתו. נידוי וחרם, הם התחתית של רוח האדם, וכל מי שיש לו ילדים מתבגרים יודע על מה אני סח. אבל העתיד שייך לאלו שמחפשים לקרב ולגשר, ומוכנים לספוג בדרך את העלבונות, [המספר התלמודי חוסך מאיתנו את הקטע של העלבונות. אבל אפשר להמר על כך שרבי יהושע בן לוי חטף לא מעט]
ג – הראשונה שסיפרה באוזני את הסיפור הזה כך, עם הדימוי הנפלא של בן-לוי הקשיש ממש יושב על הכתפיים של מלאך המוות, היתה שרית זוסמן. האימא הגיבורה שמציינת השבוע 30 יום לנפילתו של בנה, בן זוסמן ז"ל. לפני שנים השתתפתי בבית מדרש אלול למספרי סיפורים, ושם פגשתי לראשונה את שרית. בעזרת גיבורים כמו משפחת זוסמן, שמזכירים לכולנו את הבחירה בחיים ואת אהבת החיים, נמשיך ונביס את כוחות הרוע. וכמו רבי יהושע, נוציא להם את הסכין מהיד.