top of page

החיבוק שאחרי המבט השפוף

08.12.23 | כ"ה בכסלו תשפד

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

תשמעו סיפור גנרי. סיפר לי אותו חבר שהוא זמר ומוזיקאי מעולה, ומאז מספרים לי אותו כולם. כל האמנים שמתנדבים להופיע מול קהילות המפונים והעקורים מיישובי העימות שבדרום ושבצפון. התיאור הזה מטלטל אותי בכל פעם מחדש והוא הולך ככה. זה יכול להיות במלון באילת, בנתניה, בים המלח או בשפיים. בשורה הראשונה יושבים כמה אנשים מבוגרים וכמעט לא מרימים את הראש. שעה וחצי של הופעה, והמבט שלהם תקוע ברצפה. אי אפשר להתעלם מכך. רק לקראת סוף המופע נדמה שמשהו שם מתרומם מעט. מתחילים לראות עיניים. לאט. ואז, אחרי מחיאות הכפיים והתודות לאמנים ולצוות שהגיעו בהתנדבות, הם מגיעים. דווקא אלה שהמבטים שלהם היו הכי שפופים, ומבקשים "אם אפשר להתחבק". איך אפשר שלא להתחבק.
החיבוקים האלה ארוכים ארוכים. בלי הטפיחות האלה על הגב, שאומרות יאללה שחרר. חיבוקים שבסופם תמיד ייאמר משהו חשוב ויקר. חנן יובל למשל סיפר לי על חיבוק כזה עם אחד מוותיקי בארי שאמר לו בסוף משהו כמו "שרפו לי את הבית. שרפו לי את החיים. אבל בשעה וחצי האלה, של מוזיקה ומילים התרוממתי קצת מעל לכל זה. ואני רוצה להגיד לך. יהיה בסדר. יהיה ממש טוב."
אמנים לא אוהבים לדבר יותר מדי על החשיבות של אמנותם. הם מעדיפים פשוט ליצור אותה. לכתוב. לנגן. לצייר. לשיר. כל הדיבורים האלה על תפקיד האמנים בשעות קשות, מכבידים ומעמיסים, ונראה שרוב האמנים ישמחו להתחמק מהם. אבל יש משהו ברגע הזה שבו האיש, או האישה מהשורה הראשונה, שבקושי הרימו את הראש, ניגשים אל האמן שמקפל את הציוד שלו, שהוא בעצמו רגע אמנותי. הרי הוא לא ניגש רק כדי להודות. הוא ביקש גם לעודד, ולהבטיח שיהיה טוב. דווקא הוא ששרפו לו את הבית, ופגעו באהוביו ובקהילתו, ומן הסתם גם בהנחות היסוד של חייו, דווקא הוא מבטיח לזמר שהוא השתכנע שיש טעם להרים את הראש. לא יודע מה אתכם, אני מוצא שזה נפלא.
אני מוצא לנכון לציין שתי נקודות בהקשר הזה:
א- מאז פרוץ המלחמה פנו אלי כבר כמה אנשי ביטחון מקצוענים ומסוקסים. שושואיסטים קשוחים בשלל משקפי שמש, ואמרו לי שבימים כאלה, התפקיד של אנשי המילים חשוב לא פחות מסיירת מטכ"ל.
ב- העובדה הפשוטה היא שחלק גדול מהאמנים שרצים ממלון למלון, ומתנדבים בלי חשבון, ספגו פגיעה קשה בפרנסתם כבר חודשים לפני אוקטובר. משרד התרבות הודיע אז שהוא סוגר את הגוף שמחבר בין אגפי התרבות בפריפריה לבין אמנים, מסבסד חלק מהעלויות, ומאפשר לכל העשיה הזאת לפעול. למה? איש לא הסביר. מה יהיה בעתיד? מה נעשה בכל הזמנות העבודה שבוטלו ומחקו חודשים שלמים מן היומן? מתי תתחיל ישראל הציונית להתייחס לבמה, לספרייה ולסטודיו, כמו שישראל החרדית מתייחסת לבית המדרש ולישיבה?! האם רק קומץ האמנים שמסוגלים למלא את קיסריה יצליחו להתקיים בישראל? על כל אלו לא ניתנה אפילו תשובה אחת מכבדת. עכשיו קל להתחכם ולהתחנף ולומר שהאמנים והאמנות הם יחידת הקומנדו של הרוח הישראלית, והם אלו שמרימים לנו את הראש והמבט. זה באמת יפה מאוד, וכמעט מרגש. כי כשהתותחים רועמים המוזות עובדות בהתנדבות. השאלה היא לאן כל התובנה הזאת נעלמת, כשכלי המלחמה חוזרים אל הימ"חים והשיגרה צומחת שוב.
**
"בגב זקוף!! בראש מורם!!" אלו המילים שבהן בחרה אם שכולה טרייה לפנות לקהל נושא הדגלים שהמתין מחוץ לביתה ביום שני. "תהיו גאים. ישרו את הגב. בן אהב את כולכם, והוא היה מאוד גאה לשרת כחיל בצבא ההגנה לישראל." זה היה רגע עוצר נשימה. כולם הזדקפו מעט. לא מתווכחים עם אם שכולה שיודעת איך בן היה רוצה להיפרד. הלוויות של צעירים הן תמיד דבר נורא, אבל כאן היה משהו נורא-הוד. מולנו עמדה אימא שאיש מאיתנו לא היה מתחלף איתה. מצד שני, עד לפני חודשיים איש מאיתנו לא העלה בדעתו שיש כאן בינינו גיבורות כאלה. שרית זוסמן היא חברה, והיא פארטנרית, והיא אישה מוכשרת ומשעשעת מאוד בדרך כלל. אבל אין יותר בדרך כלל. לא פה. "גב זקוף" היא המשיכה לדחוק בכולם. כמעט בנזיפה. נחושה ומדוייקת. מאוחר יותר, בדברי ההספד שלה היא קראה להנהגה הישראלית ללמוד משהו מהעם שבחר בהם. אם הצעירים הללו מצליחים לשים את עצמם בצד ולתת את כל כולם למען מדינת ישראל אז אולי גם המנהיגים יתחילו לאמץ משהו מהגישה הזאת?

היה זה יום שני נורא ומר, אבל אפילו לרגע אחד לא שפוף ולא ירוד.
**
לצד מה שמיישר לנו את הגב ומרים ראש, חייבים להתייחס למה שעושה את ההפך. מה שמאיים לכופף ולהנמיך הכל. סוג רעיל במיוחד של שיח פוליטי השתלט עלינו בשנים האחרונות. חלק מאיתנו נכבש בידיו לחלוטין. הכל נעשה פוליטי, והפוליטי נעשה סקטוריאלי. אוירה מחניקה של "לנו או לצרינו". אם אתה לא איתי אז אתה בוגד. אם אתה חולק עלי ולו ברמז, אין כל טעם להאזין למילה אחת שלך. אין ספק שהצורך בהשתייכות הוא אחד הכוחות החזקים הפועלים על הנפש. ובמצב שבו העמדה הפוליטית מגדירה זהות, והזהות משרטטת תמונת עולם פוליטית, כמעט ואי אפשר להתנגד לפיתוי לבחור כבר מחנה, להתמסר לחיבוק השבטי הגדול, לצבוע הכל בשחור ולבן ולהתמכר לעונג של מקהלת הנאצות כלפי המחנה הנגדי.
את המרקחת המבאישה הזו בישלנו אצלנו במטבח, ואנחנו נאלצים גם לאכול ממנה. אז נכון שב 7 באוקטובר רבים מאיתנו התעשתו והניחו מאחור חלק גדול מהמנטליות הארורה שטיפחנו. אבל מדי יום אפשר לאסוף מספיק דוגמאות ברורות לכך, שרבים אחרים נמצאים לגמרי ב 6 באוקטובר. אי אפשר לדבר על טרגדיית מותו של יובל דורון קסטלמן, או על משפחות החטופים, בלי לגלוש מייד לפוליטיקה. השר דודי אמסלם שקצת נעלם לאחרונה, חזר השבוע לתפוס כותרות, ובפיו מילים שמעידות על ניתוק מוחלט ממה שעובר על העם הזה בחודשיים האחרונים. בבתים, בשדות הקרב, בחמ"לי המתנדבים. הוא עדיין חושב שמספיק לומר "שמאלנים" כדי לסמן "X" ולגרוף תשואות. ועל ניסים ואטורי אני באמת לא יודע כבר מה לומר. השניים הוכיחו לאורך הקריירה שיש דבר אחד שהם עושים ברמה שהיא הרבה מעל לממוצע. הם יודעים להעליב. הם מכוונים נמוך ומכים מתחת לחגורה, וגם אם יכולת גידוף לא נחשבת למוצר צריכה בסיסי, ענף אולימפי או אוצר טבע, אין ספק שהם עושים זאת מכל הלב ובכישרון.
בחודשים האחרונים השתרר רושם שכל אחד נותן את מה שיש לו למען הטוב הכללי. מי שיכול, נלחם. ומי שיודע לבשל, מבשל. זמרות שרות, ונהגים מקפיצים לכל פינה ברחבי הארץ. ילדי בר מצוה מאוסטרליה וקנדה, למשל, תרמו את כל המתנות שלהם לילדים מניר עוז או כפר עזה שאיבדו את ביתם בעוטף. ואני לתומי חשבתי שנזכה לראות את אמסלם ו-ואטורי תורמים מכשרונם ומעליבים קצת את האויב. מכוונים נמוך אבל לכיוון סינוואר. נותנים מתחת לחגורה, אבל מתחת לחגורה של הנייה. אבל איפה? הם ממשיכים להתקוטט עם השמאלני הדמיוני שלהם, עמוק עמוק ב 6 באוקטובר למניינם.

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
הופעות

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
הרצאות

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

ספרים

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

גלריה
וידאו
WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.58.09.jpeg

צרו קשר

הודעתך נשלחה

ניהול אישי - רבקה גרנביץ

להזמנת הופעות / הרצאות

 052-6051334

 info@jacky-levy.com