שום דבר בחיים לא הכין אותך לזה. למען האמת ברשימת ה"דברים ששום דבר לא מכין אותך אליהם", זה תופס את אחד המקומות הגבוהים. וכשאני אומר "זה" אני מתכוון ליום שבו הילדים עוברים אותך. עוברים אותך ב...מה? -תשאלו בצדק. ואני אפרוש ידיים לצדדים בתנוחת "מה אני יודע" ואעדיף ללכת ישר על הסיפור הקטן. הרגע ההוא שתפס אותי לא מוכן והוריד את האסימון בצלצול רועם.
הדבר התרחש במטבח. עמדתי מול הדבר הזה שקוראים לו "שיש", למרות שהוא לא באמת עשוי משיש. העברית יכולה להיות די מוזרה לפעמים, ומכיוון שאף אחד לא יתחיל להגיד "השארתי את המפתחות על משטח העבודה במטבח" אנחנו אומרים "על השיש". ובכן שם עמדתי, וניהלתי את המאבק הקטן הזה עם מכסה של צנצנת. הוא לא רצה כל כך להיפתח, המלעון. גילה התנגדות. זה הלך ונעשה אישי. העוכרת היא אשת לפידות עוצמתית ורבת מעללים. אבל צנצנות, עם כל הכבוד לפרוגרס ולרעיון השוויון, הן ללא ספק העסק שלי בבית הזה. בשבתי כגבר, אבי המשפחה, וג'מוס- אלפא בלעדי וחסר מתחרים במרחב שבין מפתן הבית לבין המרפסת, אתגר הצנצנת הוא נחלתי. אבל משהו מוזר קרה שם מאחורי הכתף שלי. היה מי שהתבונן ועקב. לאירוע הזה היה קהל. ונכון, אנחנו הגברים ניגשים לאתגרים טריוויאליים מהסוג הזה, מתוך הנחת עבודה שיש קהל. או מצלמה. לא משנה אם זו צנצנת או בחירת אבטיח, תיקון פנצ'ר או ביצוע פנדל, במרפסת, מול ילדה בת 5... ההנחה היא שמצלמים. יש עיניים צופיות ועל כל דבר נקבל ציון. צל"ש או טר"ש. תמיד ובלי יוצא מן הקלאץ'. העולם כולו במה והעיקר לא לפחד כלל.
אבל העיניים הללו, מאחורי הכתף שלי היו של הילד. ולא הבכור. לא לא. להתמודדות עם הגדול כבר נערכתי, אבל זה הקטן. ההוא שכולם מסביב האמינו איכשהו שתמיד ישאר הילדון של הבית. שכולם ממש מופתעים לגלות שגם הוא, כמו כולם, צומח, ומגדל זיפים וכתפיים. הוא עמד שם והתבונן בעניין. משהו כבר החל לרבוץ. האם הוא מזהה חולשה? האם הוא מצפה לה? קיבלתי החלטה אבהית מושכלת - להתעלם. הזכרתי לעצמי שאתגר הצנצנת הוא הרבה מעבר למשימה הבסיסית של פתיחת מכסה והנגשת מלפפון חמוץ. ביצוע מוצלח חייב לכלול בתוכו מבט של הערכה. לא אמרתי תשואות. שום פתיחה מעולה לא תרים באוויר טריבונה של אוהדים. אבל איזה סחתיין, איזה טו-או-ב!, שמץ של ש'כוייח – אלו דברים שבפירוש אפשר לצפות להם. לא לאבד את הקלאס, אמרתי לעצמי בבואי לבצע את כל הרפרטואר. חבטה מדודה על המכסה. ואחת מלמטה. אין לי מושג מה זה מפעיל שם, אבל כך נהגו אבותינו. מגבת מטבח – כלומר, זה בכלל לא קשור לכוח!. עוד ניסיון. תחשוב שאתה ג'בקה. אולי ננסה ביד השנייה. ואז שמעתי את זה בא.
- אפשר?
שום דבר לא הכין אותי. אני מניח שכך מרגישים אריות שנראים צעירים לגילם, ברגע שבו איזה כפיר מחוצ'קן מגחך כשהם מוזגים לעצמם סודה. זה מה שעובר על זכרי יעלים, שקמים בוקר אחד, מסתכלים על הילד, ושואלים מי לעזאזל הדביק לו את הקרניים האלה. נזכרתי בחז"ל שקובעים, כאילו עובדתית, שאדם לעולם לא מקנא בבנו או בתלמידו. מה פתאום מקנא, אמרתי לעצמי, רק טיפ טיפה נלחץ!!
**
דבר מתחבר לדבר. זהו בוקר של שבת אביבית. השעות האהובות עלי מכל הזמנים. אצלנו בבית מתרחש שם שילוב מעניין של טקסטים. מצד אחד מקפידים על חלק גדול מפסוקי "שבת בבוקר יום יפה" של תרצה אתר – כולל העיתון והקפה, [השורה "ולי יקנו המון בלון" תמיד נראתה לי כמו מישהו שנדחף לתצלום משפחתי לא לו, ומנופף מאחור] ומצד שני, ישר מארון הספרים היהודי, יש כמובן גם חולצת שבת ושמלת שבת ותפילת שבת. ושם, בבית הכנסת, יש רגע יקר מאוד ללבי. ברכת כהנים. הם חולצים נעליים ועומדים, אלה ששם המשפחה שלהם הוא "כהן", או "הכהן" וכל אינספור הגלגולים – כץ וקגן וכהן-זאדה- שהשם הזה עבר לאורך ההיסטוריה המשוגעת, ומהדהדים את הברכה העתיקה "יברכך ה' וישמרך" וכל הילדים עוזבים את המשחקים ורצים לאבא שלהם, לחיבוק המשפחתי מתחת לאוהל הטלית. אהבתי את זה כילד, בפעמים הבודדות בשנה בהן הלכנו לבית כנסת ספרדי, ואבא הרשה לעצמו לחזור למנהג הישן. ואני אוהב אותו לא פחות כאבא. אבל אני חייב להודות שעוד לא החלטתי מה אני מרגיש עם העובדה שהילדים כבר צריכים להתכופף קצת, כדי שאוכל לפרוש מעליהם את ידי. אני הרי זוכר כמו היום את התחושה כאשר הרדמתי אותם על זרועי, בתנוחת "נמר על ענף", ולזה, באמת, שום דבר לא הכין אותנו.
לא. זה לא עניין של קנאה, ובכך אני מסכים עם חז"ל. זה תחושה מוזרה הרבה יותר. לזכותם של הילדים, כפרה עליהם, ייאמר שהם עוברים בהדרגה. צעד צעד וטיפין טיפין. אחרת העולם היה קורס אל תוך התדהמה. עוברים אותנו, אבל בכל פעם הם עושים זאת מבחינה אחרת ובתחום קצת אחר. שנתרגל בקצב שלנו לעובדה שתכף נהיה מיותרים. בדור שלנו זה מתחיל כמובן מהטכנולוגיה. רגע אחרי שצומחת להם שן החלב השנייה, הם אומרים "תביא. תביא את המכשיר". חוץ מגישה טבעית לחלוטין לכל מכשיר עם כפתורי מגע, הם נולדו גם עם ההבנה העמוקה שההורים שלהם הם מקרים אבודים. "תביא, אני אסדר לך את זה" הוא משפט שאני לא זכיתי לומר לאבא שלי, ואוי לי אילו הייתי אומר. אבל המצב הכי פתטי מתרחש דווקא כשאני מצליח. זה קורה נניח, עם הטענה של כרטיס הרב-קו באמצעות המכשיר. מדובר בהליך פשוט, ובכל זאת אני לא יכול להסתיר את הגאווה בכל פעם שזה מצליח לי בניסיון ראשון. הביטו הביטו, אני גם האבא המממן וגם מפליא לעשות פעולות מגניבות כמו "סריקה" ו"תיקוף". לוקח לילד חצי שנייה לקלוט מה עשתה לך הצלחת הפעולה הטריוויאלית. אביגדור קהלני לא הרגיש גאה יותר. התלבשה לך על הפרצוף הבעה של גיבור שמנופף למעריציו מגג פתוח. למותר לציין שבמקום תודה, הילד ממלמל משהו כמו "אין לתאר" ומסתלק. וזהו. אחרי העליונות הסלולרית, זה ממשיך להגיע במסרים קצרים ועקביים. העובדה שילדים נועלים היום לבר מצווה, את מספר הנעליים שאבא שלהם נעל בשירותו הסדיר, היא משהו שמדענים צריכים לבדוק בהקדם. אבל העניין עם פתיחת הצנצנות הוא באמת צעד אחד יותר מדי.
**
הערה וחצי על ל"ג בעומר:
- מה הם החיים, אם לא המרחק בין הצליל שהיה למושג "לג בעומר" בילדותך, לבין מה שהוא מעורר בך היום?
- אחד הדברים שאני אוהב ומעריך אצל אחינו החרדים, הוא היכולת להתאחד סביב מאבק אזרחי. להוריד מוצר מהמדפים ולהבהיר שאי אפשר לשטות בציבור. אני רק חושב שאילו היו החרדים לוקחים רבע מהאנרגיה שהם מוציאים על המאבק המיותר במאפיית אנג'ל, ומכוונים אותה לעבר האחראיים לאסון מירון, ולטשטוש לקחיו, העולם היה מקום הרבה יותר בטוח.