top of page

דאגלס מארי לראשות הממשלה

21.06.24 | ט"ו בסיוון תשפ"ד

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בזמן האחרון כמעט כל שיחה מגיעה איכשהו לנקודה המתסכלת שבה מישהו שואל: אבל מי? מי יכול.ה לקחת את ההגה לידיים, ולהנהיג את המדינה?
עד לשאלה הזאת, אפשר לרשום הסכמה די נרחבת. כולם, למשל, חייבים ללכת הביתה. כל הצמרות וכל הדרגים. הצבאי והמדיני ומה שביניהם. אפשר גם להסכים שכולנו צריכים לחשב מסלול מחדש ולשאול בכנות מי אנחנו ומה אנחנו רוצים לבנות כאן? ואולי גם לישראל, ולא רק לעזה, מגיע סוג של "היום שאחרי". מישהו הציע שלפחות בשלב הביניים, מדינת ישראל תנוהל על ידי וועדה קרואה. ואף אחד לא חושב שזה רעיון מוזר במיוחד. ואין ספק שהגיע הזמן שנתחיל להבין את הסכסוך, כלומר ללמוד ערבית. עד כאן הנהונים מפוהקים. אבל אז מגיע המישהו ששואל פרסונאלית: "אבל למי הייתם נותנים את המפתחות? מי נמצא מספיק בחוץ וגם מספיק בפנים? מי אהוד על מחנה אחד ועדיין לא מתעבים אותו עד מוות במחנה השני?
ובנקודה הזאת אין ברירה אלא להודות שהשם הוא דאגלס מארי. הסופר הבריטי האמיץ והבלתי ממצמץ, מצליח להדהים בכל פעם מחדש. בין היתר מכיוון שהוא לא מדבר על ממשלת ישראל הנוכחית. או על ממשלה אפשרית אחרת. מארי מדבר על ישראל עצמה. דבר שכבר מזמן לא ראינו ולא שמענו. וכשמדברים על ישראל שאיננה אינטרס של הימין או השמאל, אלא ישות שהיא מעל ומעבר לכל אלה, פתאום מתברר כמה קל להסכים על רוב הדברים.
באופן אישי אני לא מת על נאומים, וכיוון שהנחיית אירועים היא המקצוע שלי, אעיר ביושר שמעולם לא נתקלתי בנאום שלא היה כדאי לקצר אותו. ואז לקצר עוד קצת. אבל את הנאומים של מארי אני יכול לצרוך עוד ועוד, והאחרון שראיתי – שהתרחש כמדומני לפני כשבועיים בפאריז – הוא לא פחות מיצירת מופת. לא כל כך בגלל השנינות, כמו בזכות האמת. אמת זקופת קומה, פקוחת מבט ולא מתנצלת. כן, מארי חושב ששנאת ישראל היא בעיקר אנטישמיות. הוא מאמין שטיפשותם של אירופאים תומכי חמאס, לא נופלת בהרבה מטיפשותם של להט"בים תומכי חמאס. והוא חוזר בלי להתעייף על כך שאירופאי אנטישמי הוא לא רק נבל ואוויל, אלא קודם כל כפוי טובה. כי ללא התרומה של הרוח היהודית, מכריז מארי, תרבות המערב לא היתה מגיעה לעולם להישגים שהיא גאה בהם כל כך.
"אמור לי במה אתה מאשים את היהודים, ואומר לך במה אתה אשם" הוא קובע, וזה ככל הנראה אחד המשפטים המלוטשים ביותר, וגורפי התשואות ביותר, שנשמעו אי פעם בוויכוח העתיק. חפשו את הנאום הזה ברשת. ואולי גם תסכימו אתי שעבורנו, הנאומים האלה הם לא רק חיבוק נדיר ומרגש. הם גם חוויה מתסכלת. כי אי אפשר שלא לדפוק את הראש בקיר ולשאול: למה אף אחד אצלנו לא יכול לדבר כך?!
למה זה ואיך, שאינטלקטואל בריטי, שמרן אבל גם גיי מוצהר, מסוגל להציג בפשטות ובבהירות את מה שקרה כאן ב 7 באוקטובר, את כוונותיהם של הג'יהאדיסטים ואת הדבר שעליו ישראל נלחמת. איך זה שאצלנו זה תמיד מתנצל. תמיד בתגובה. ומה נעשה לעזאזל עם "אף מדינה לא היתה מרשה שיעשו לה כך"?- טיעון צייצני בכייני שלא מפסיק לזרוק מבטים מפוחדים לצדדים כדי לוודא שמותר לנו בכלל לחיות. שזה נורמטיבי להתגונן. שיש אישור מאירופה. מאריי לא שם. הוא לא עסוק בלהגיב, אלא בליזום. ברוב נאומיו הוא בכלל לא פונה אלינו. הוא לא חייב לנו שום דבר. מארי פונה למערביים דוברי אנגלית, ששלומה של הציביליזציה שבה גדלו יקר ללבם, ושמץ של יושר פנימי עדיין נותר בהם. אנחנו רק מביטים בזה מהצד כדי למלא את המצבר שהיינו אמורים להטעין בעצמנו. ולהתחרפן מזה שאף דובר עברית לא עושה זאת כך.
מארי לא יהיה ראש ממשלת ישראל. אפילו ראש הוועדה הקרואה הוא ככל הנראה לא יהיה. די בכך שהוא לא ישראלי ולא יהודי, וגם לא כל כך סטרייט, כדי להבהיר עד כמה זה לא רציני. בכלל, חייבים להזכיר שנאומים זה דבר אחד, והנהגה זה סיפור אחר. ובכל זאת, כך בדיוק הייתי רוצה שיחשוב וידבר מנהיג ישראלי. כך, עם המבט הזה. ישראל שהיא מעל ומעבר לפוליטיקה, למחנאות ולחלוקת שלל נוסח "חוק הרבנים". שכך יראה שולחן העבודה של המנהיג הבא. אין זה מטבעי להתנבא, אבל לא אתפלא אם גם בעוד שנים, נזכור את דגלאס מארי, לא רק כידיד אמיץ אלא גם כמקור השראה.
**
חודש יוני מסתיים למניינו, ומערכת החינוך יוצאת למסיבות הסיום. הורים רבים מתקשים לעכל שבכלל היתה כאן שנה, שהתחילה ומסתיימת, אבל לילדים האהובים שלנו מגיע לשמוח. בטח שנכין משהו למסיבת סיום. איך אפשר בלי מערכון הורים עם פדיחות שיספיקו לכל החיים, רק לכבוד האשליה המתוקה שהדברים כסדרם?! לאיש מאיתנו אין מושג מה ההשלכות, ומה זה אומר בדיוק, שתלמידים רבים שמסיימים כרגע את היסודי או את הבגרות האחרונה, חוו בשנים האחרונות את מגיפת הקורונה, את אסון השבעה באוקטובר והמלחמה המתמשכת. ימים יגידו מה התחשל ומה התחסל, אם אפשר לומר זאת כך. באופן אישי, אין לי ספק שכל אחד מילדי שעזר לי באוקטובר במלאכת הניסור של קרשים עבים, וקדיחת החור ההוא שיוכל להתלבש על ידית דלת הממד, כדי שאף מנוול לא יכנס, עבר כמוני חוויה מכוננת. חוויה יהודית לא פחות מההכנה לבר מצווה, או אפיית חלות לשבת. קרש אחד הכנו לעצמנו ועוד כמה העברנו לשכנים שאפשר להניח שאין להם מסור או מקדחה. ובמשך כל אותו זמן משהו בתוכי מלמל שאני לא מאמין שאני אשכרה עושה את זה. עם הילדים שלי. וגם זה היה רגע שייצרב. נדמה לי שהנערות והנערים שמסיימים השנה מחוברים לישראליות וגם ליהדות שלהם יותר מאי פעם בעבר, אפשר רק לקוות שזה יכשיר אותם להיות דור של שינוי.
**
אחד מאירועי הסיום המרגשים תפס אותנו באולם הקונצרטים של ימק"א. הופעות סוף השנה של חוגי המוסיקה לילדים של הקונסרבטוריון העירוני שלנו. ילדות וצוציקים בחולצות לבנות ונעליים שחורות, והורים שמחייכים במבוכה, ותרים בעצבנות אחרי פתחי מילוט אפשריים. או לפחות מקום להחביא בו את הסלולרי. כמות הילדים שגררו איתם כינורות, ויולות ו-צ'לי [כך הבנתי שאומרים "צ'לו" ברבים] היתה מרשימה אך גם מדאיגה. איש מאיתנו לא חשב שהוא מגיע לערב ארוך, ומה עכשיו...
הכי קטנים עלו ראשונים לבמה. למעלה מעשרים ילדים וילדות, מכל צבעי הקשת הירושלמית ועל כל מרחבי הספקטרום של קשיי ההתארגנות החמודים של ילדים ישראלים בכיתה א'. ההורים שלצדי נכנסו לכוננות, ולבשו את מיטב חיוכיהם המאולצים. הרי ברור שהולכת להיות פה מהומת חריקות מהגיהנום. הנה עוד ילד מתבלבל בין הקשת לכינור. מישהו הפיל את עמוד התווים, וגם אני תהיתי איך לא חשבתי על אטמי אוזניים... והסלולרי? האם אפשר לגנוב הצצה, בלי שכולם יתקעו בך מבט כאילו נתפסת מתעלל בגורי צ'ינצ'ילה?
ואז עומד מנצח מול ערימת הילדים. דממה. תנועה עדינה עם השרביט. ופתאום נשפך באולם קסם שאיש מאיתנו לא היה מוכן לו. זה היה ויוואלדי רך, זורם ועליז. אבל בעיקר מדויק. הקהל חנק דמעה. הלם. הם לא זייפו. הם ניגנו ביחד בהרמוניה, כאילו ישראלים מסוגלים בכלל לעשות את זה. ואז מישהו בספסל מאחור נגע בכתפי, ולחש "אבל בגיל מסוים זה עובר לנו"

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
הופעות

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
הרצאות

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

ספרים

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

גלריה