מי שמכיר אותי או קצת עוקב, יודע שבדרך כלל אני לא ממליץ להיעזר בעורכי דין. ובכל זאת, בסיפור שתכף אספר, רק עורך דין פתר את הבעיה. כשפונים אלי אנשים, למשל, בהליכי גירושין, [בערך מדי יום. מה נסגר?] אני מפציר בהם ללכת על גישור. וברוח תורתו של ש. תבורי "לגמור את זה יפה". כלומר, להגיע לתהליך הגישור בלב שוחר טוב, וידיים נקיות, וללא ייצוג משפטי. למה באמת? כי לא תמיד כדאי לנצח. אמהר להבהיר, אין לי שום דבר נגד לימודי משפטים, או נגד משפטנים. אנשים יקרים מאוד ללבי בחרו במקצוע הזה, ואהבתי אותם לא פחות. אבל עורך דין נכנס למערכה כדי לנצח "עבור הלקוח שלו", וכאמור, לא בכל מערכה בחיים כדאי לשאוף לניצחון. המקרה שעליו אספר הוא כנראה מקרה שונה.
לפני כחודש פרסמתי פוסט נוגה ודי פסימי. פתחתי אותו במילים " נניח שיש לכם ילדה בגן. או ילד. נניח שאתם לא מרוצים מהגננת. מאוד לא מרוצים. ואתם יודעים שזה לא בגלל שאתם טיפוסים נרגנים, מפונקים או רודפי גננות. לא. אתם דווקא מהסוג המכיל והממתין. המתנתם, אוהו המתנתם. ונתתם ימי חסד, והצעתם עזרה. ולבסוף לא היתה ברירה אלא להסכים שזה לא הולך. הרי הגן לא מתפקד. הילדים שצריכים החזקה מתפרקים. הילדים שזקוקים לחיבוק תומך וגם מרסן, משתוללים. נניח שזה המצב. הגן לא מגן ולא מיטיב, ואתם, כמו יתר ההורים, יודעים את זה בוודאות מטלטלת שתופסת אתכם בדיוק במקום שממנו אתם אוהבים ודואגים והורים לילדיכם."
הורים לילדים בגל הרך, הם לא רק המבוגר האחראי בחייהם. אנחנו לא רק הטבחים, המשרתים, הספונסרים ומעצבי התחפושות לפורים של בני אנוש זערוריים וחמודים. כהורים לילדי גן, אנחנו גם ובעיקר הפה שלהם. אנחנו מערכת החיישנים שיודעת לקלוט כאב ומצוקה שהילדים עצמם לא תמיד יודעים לקרוא בשמם. אבל אמא ואבא יודעים. וידענו. ידענו שמה שקורה בגן הוא לא בסדר. חלק מההורים ידעו זאת מוקדם יותר. אחרים הבינו עם הזמן. אבל בסופו של דבר, כולם הבינו שיש בעיה. שאת הגננת הזאת חייבים להחליף. זה נעשה ברור, אחרי ש-5 מילדי הגן אמרו להורים שלהם שהם רוצים למות. זה מה שאמרו ילדים בני 5-6, בשיחה המתוקה באמבטיה או לפני השינה. ואז התברר דבר אחד נוסף, והוא עד כמה תמימים היינו. בתמימותנו האמנו שמערכת החינוך עובדת בשבילנו, או לפחות איתנו. שברגע שרק נסביר מה הבעיה, כולם יתגייסו לפעולה. הגננת תקבל תפקיד אחר במערכת, והכל יבוא על מקומו בשלום. הבעיה עם אנשים תמימים היא העוצמה שבה תדהמת ההתפכחות ניחתת על ראשם.
שום דבר בעולם לא יכול להכין אתכם לרגע שבו תגלו שיותר מדי גורמים במערכת מתייחסים לאירועים מהסוג הזה כאל הזדמנויות למאבקי כוח ותו לא. בשנים האחרונות ישראל פיתחה סגנון מסוים בכל הנוגע לניהול מאבקי כוח, ולכן לצד מהלכים מוכרים של מריחה, משיכת כתפיים, ודיבורים ריקים [כולל: עובדים על מתווה!!] זכינו גם לגל של השמצות מתוזמרות, שניסו להציג אותנו כחבורה של שקרנים, ציידי מכשפות ורודפי גננות מרושעים. תזכורת, לא מדובר בכנופייה מסוכנת, פעילים בתנועה פוליטית קיצונית, או חבורת פנאטים. כולה אמהות ואבות לילדי גן. אבל הווידויים הכואבים של ההורים נענו בבוז. בשורה התחתונה, יותר מדי נציגים של משרד החינוך והסתדרות המורים הבהירו לנו שמבחינתם ההורים הם בכלל לא חלק מהמשוואה. עם ההורים אין חוזה ואין הסכם. לא בכתב ולא בעל פה. בקיצור, אתם לא תקבעו.
והיה שם עוד משהו שגם עליו כתבתי באותו פוסט. אבקש את סליחתכם על כך שאני מצטט את עצמי, אבל קשה לי להאמין שהייתי מצליח לשחזר את ההרגשה שכרסמה בי אז: " על הדרך תלמדו עוד דבר קשה לעיכול ומר כלענה. סיפור כרמל מעודה וה"הגננות המתעללות" גורם במישרין לכך, שאם אין לכם בעיה עם גננת שמתעללת בילדכם פיזית או מינית, אז תגידו תודה ותשתקו. אם היא סתם גננת גרועה, אז מה? אם "בסך הכל" אין לה יכולת לפתח אמפתיה או להחזיק את הגן, אז על מה לעזאזל אתם מתלוננים. אין לה נכונות ללמוד? היא מתפוצצת בצעקות על נשות הצוות? הצחקתם... אנחנו אחרי כרמל מעודה, וכל מה שלא מדגדג את הרף הזוועתי הזה פשוט לא מעניין אף אחד."
רק אז הכנסנו לתמונה עורך דין. אחרי חודשיים שבהם העדפנו להשאיר את הילדים בבית. חודשיים שבהם בילינו ערב ערב בפגישות הורים אינסופיות בזום, או באחד הבתים. אחרי שקלטנו שאין טעם "לדבר ללב" של המערכת. להגיד "תבינו", ו"אם זה היה הילד שלך" ושאר הבלים ילדותיים, החלטנו לבסוף שאם אכן מדובר במאבק כוח, אז הילדים שלנו ינצחו. זה הזמן שבו הכנסנו לתמונה עורך דין. הוא נזף בנו. הוא ניער אותנו. לפעמים ממש צעק. המכתבים שהוא ניסח לא ניסו לבקש, לא פנו ללב, ולא עוררו אמפתיה. הם הפכו את השולחן. הם טלטלו את שלוות הלשכות של בעלי התפקידים שנהגו בנו גסות רוח. בשבוע שעבר, סוף סוף, ראיתי ילדים שמחים בגן. הורים נרגשים התעכבו ליד השער, חייכו ומחו דמעה. בבוקר ואחר הצהריים, נזכרנו איך אמור להיראות גן, ועצרנו לשוחח כמו ניצולים. צבטנו את עצמנו. סיפרנו מה שלום הילדים, ו"לעזאזל! זה היה עלול עוד להימשך...", ואיזה פינוק נקנה לעורך הדין.
ואני מספר את כל זה, לא כדי לומר משהו על המצב שקורע את העם. חלילה, דווקא בסיפור הלאומי אני לא חושב שנכון בכלל לדבר על מנצחים ומפסידים. הדיבורים על כניעה או תבוסה סביב המאבק על מערכת המשפט, הם קלקול עמוק. אבל אני כן רוצה לומר שאחת לכמה זמן. במקרים נדירים ובנסיבות מסוימות מאוד שהן לא דוגמא לכלום. אין ברירה אלא לקחת עורך דין שלא רואה בעיניים, ולנצח.
**
לפני הרבה שנים, באמצע מלחמת יום הכיפורים, נשמעו דפיקות בדלת ביתנו. אבא היה כבר כמה חודשים בתעלת סואץ. אימא התמודדה עם התאומים השובבים ואני הגדול הייתי בן 10.
ניגשתי לפתוח את הדלת ואימא אחרי. בכניסה עמד מילואימניק בן שלושים ומשהו. אני זוכר שרעמת התלתלים שלו הזכירה לי כמה מוסיקאים וכדורגלנים מפורסמים מאותה תקופה. הוא סירב בנימוס להזמנה להיכנס ואמר משהו כמו "אני חבר של שמוליק. קיבלתי חופשה של 24 שעות ורק קפצתי להגיד ששמוליק בסדר. להתראות"
ואז הוא הסתובב והלך. עמדנו שם, אימא ואני והקטנים, ולא מיהרנו לסגור את הדלת אחריו. חוץ מאותה קבוצת גיל, לא היה שום קו דמיון בינו לבין אבא. לא היתה לו כיפה, למלאך המתולתל ההוא, והוא לא גדל בירושלים, או בבני עקיבא. הקשבנו לצעדיו במורד המדרגות, וכמעט ולא דיברנו, אבל היה ברור מה עובר לנו בראש. אני אישית ידעתי באותו רגע שזה מה שאני רוצה בחיים שלי. אני רוצה שתהיה לי פלוגה. שיהיו לי חברים כאלה שאם יש להם 24 שעות לחזור לסיני, אז הם מפנים שעה, ומטפסים את 4 הקומות בבלוק ברמת יוסף כדי למסור שהכל בסדר עם שמוליק.
50 שנה חלפו, ואני מביט היום על הצודקים כל כך, הבטוחים והקיצוניים שקורעים אותנו בלי חשבון, ויודע שאילו היתה להם פלוגה בחיים, הם לא היו מרשים לעצמם.