חודש אלול כבר כאן, ואצלנו נהוג להקדיש את הימים האלה לחרטה וחשבון נפש. במקרה שלי, אני גם לא צריך להפליג בזיכרונות אל ראשית השנה, או לפשפש במעמקי התאים המאובקים. המעידה שלי התרחשה לא מזמן, והפשפוש די טרי. אקדים ואומר שמדובר במעידה שיש עמה קלון. בטח מן הבחינה המקצועית. צוות העיתון, עורכים ומגיהים שיקראו את הדברים, יזעמו עלי בצדק, ואפילו ישאלו את עצמם מי החמור שאישר לאיש הזה, כלומר אני, להיכנס בשעריו של העיסוק העיתונאי.

אז מה קרה שם? ובכן מה שקורה איתי מפעם לפעם. וכאן נחוצה הקדמה קטנה.
מכל מיני סיבות, שאין טעם לפרט, יצאתי לעולם כשאני מצוייד בשם יעקב לוי. במקומות כמו גרינלנד, בוצוואנה או לאוס, הוא יכול להיחשב אקזוטי, מקורי, ססגוני ומסקרן עד קצה הבוהן, אבל פה בארץ חמדת אבות - תמצית הסתמיות. רק קולגות כמו עדי כהן, או אבי ביטון יכולים בכלל להבין עד כמה. באופן אישי, אני גאה להיות יעקב לוי כי אני יודע מי היה הסבא שנקרא כך. מלבד זאת, שמות נפוצים שכאלה מבטיחים כמה חוויות קבועות, חלקן נחמדות וחלקן פחות. עם שם כמו יעקב לוי, לא פשוט לבקר בבתי עלמין. המון מצבות מנופפות לך לשלום בשמך, וזה מעורר הרהורים. בילבולים, צירופי מקרים וטעויות מלווים את חייו של בעל השם הגנרי. לא פעם הוא חומד לעצמו שם נדיר, ומתעניין בסיפוריהן של דמויות היסטוריות רק בגלל שקראו להן בשמות מוזרים כמו מסעודה מק'נזי, או ריחה פראייר.
תיכף אנחנו מגיעים לחרטה ולחשבון הנפש. סבלנות. יש רק להוסיף, שבמקרה האישי שלי, הסתמיות ורק היא, היתה הסיבה לכך שיום אחד הפכתי ל"ג'קי". שם זר, שהורי המנוחים- שקראו לי קובי- לא היו מעלים בדעתם להעניק לי. זה היה כשהצטרפתי לגרעין נח"ל. כבר היו שם לפני כמה יעקבים, ואיך לא?... "יעקב" באותם ימים היה חתיכת להיט, משהו כמו "תום" "נויה" או "אלמוג" של היום. חוץ מזה לכולם בגרעין היו כינויים, כנהוג באותם ימים, וכל ההטיות והקיצורים האפשריים ל"יעקב", כבר נתפסו. צוות המקובלים של הגרעין אסף אותי לשיחה קצרה. "תראה, כבר יש לנו פה ינקי, קובי, וקיקי. יעקב לא בא בחשבון. מה דעתך להיות ג'קי?"
אני לא אהבתי את זה, וההורים הגיבו נורא. זכורים מקרים בהם אבא זעם לתוך האפרכסת "אין שום ג'קי בבית הזה" וטרק את הטלפון [לקורא הצעיר: טלפון של פעם היה דבר שיכולת לטרוק.] חלפו כמה שנים עד שהתחלתי להציג את עצמי בשם הזה, ומאז ועד היום המשמעות העיקרית היא, שלא פעם ולא פעמיים, מגיעות אלי פניות שמיועדות למעשה לראש עיריית בית שאן.
לא. אני לא שוכח שהבטחתי חרטה, הכאה על חטא, חשבונפש ואף פשפושים. תיכף זה מגיע. תשמעו, ברוב המקרים אנשים שחושבים שאני ראש עיר, ועוד עיר כמו בית שאן, הם השכונה בהתגלמותה. מי יכול להיכשל כך? רק כתבים מבטאונים נידחים שיש בהם פרסומות ל"במיה של בתיה". אנשים שרושמים לעצמם תזכורות על מפיות שולחן, ומספרי טלפון על גב היד. לא פעם, אחרי ישיבת מרכז המפלגה, מישהו יפנה אלי ויבקש את תגובתי הבית-שאנית על איזו התבטאות אומללה של בכיר בעיני עצמו. ואיך אני מגיב על כך? תלוי במצב הרוח.
אם אני טרוד, יש מצב שאמהר לתקן את הפונה. "עם כל הכבוד, נדמה לי שפנית לג'קי הלא נכון" אני אומר לו, וחסל. אך אם אני פנוי, חברים, אם אני פנוי ודעתי מבודחת, יש להודות שלא פעם אני מתעלל קלות. "תרשום, תרשום!" – אני אומר לו- "חבר המרכז פ' הוא #&@ של בן אדם. בהמה שלא כתובה בתורה. מיקרוב בן דומן, וכו'" ורק כשאני שומע אותו מתנשף מרוב התרגשות על הכותרת השמנמנה שהצליח לדוג, רק אז אני מעניק לו צ'אפחה טלפונית, מצחקק ואומר "נראה לך? לא, באמת, נראה לך? תגיד לעורך ש'ך, אם בכלל יש לכם שם עורך, ששוב פנית לג'קי הלא נכון."
אבל דבר אחד אני לעולם לא עושה. אני לא מנצל את הטעות למטרותיי הצרות. אני לא תוחב את הרגל לדלת שנפתחה כדי סדק. לא גונב פגישה שאליה לא זומנתי. לא ממצה ולא ממקסם. עניין של חינוך בעייתי מהבית.
והנה לא מזמן, הגיעה עוד פניה כזאת. באותו סופ"ש הובהל השר לשעבר דוד לוי לבית החולים. דוד לוי, כאמור, איננו האבא שלי, אך תמיד אהבתי אותו והוקרתי את אישיותו ואני מאחל לו אורך ימים ושנות חיים. אבל איכשהו לא עשיתי אחד ועוד אחד, ולא צפיתי את הפניות שיגיעו- אלי, בטח אלי- ויתעניינו בשלומו. והנה זה בא.
: הגעתי לג'קי לוי?
: כן. עם מי יש לי הכבוד?
: ראש הממשלה מעוניין לשוחח איתך. תיכף אני מעביר אותך.

מזה חודשים רבים שראש הממשלה נמנע מראיונות לתקשורת הישראלית. ולא שחסרות פניות. ולא שאין שאלות לשאול. יש ויש. אך כבר למעלה מחצי שנה שהפניות נהדפות על הסף, והשאלות ממשיכות לנקר בין הראש למקלדת. אך בלי מענה מהאיש שהוא הכתובת לרוב מה שמעסיק ומטריד ומדיר שינה ושובר את הלב. והנה אני, עגל ביום היוולדו, טמבל עם תעודות, מקבל הזמנה והזדמנות להניח יד, ולו לרגע, על ידית הדלת. והרי היא נפתחה לרווחה. נפרצה הטבעת. ואילו אני, ארור החינוך הטוב שקיבלתי, לא מנצל, ולא ממקסם, לא מניח רגל, ולא גונב שאלה. כמו בשיר הישן והחמוד ההוא של דני סנדרסון "כמעט וכבר הצלחתי, ופקששתי".
"אהמממ, אתה בטוח שראש הממשלה רוצה לשוחח איתי?"- בלמתי.
"ראש הממשלה רוצה לשוחח איתך. כבר אני מעביר"
"יש לי תחושה מסויימת שטלפנתם לג'קי לוי הלא נכון"
ממש כך. כמו לקבל כדור מול השער, להחליק וליפול לזרועות השוער. והימים ימי אלול, ואני מתחרט, ובוש במעשיי, ונכלם במחדלי. ולא מפסיק לחשוב שיתכן והטעם היחיד לכך שאי פעם מישהו הדביק לי את הכינוי "ג'קי" היה כדי שאגיע לשיחת הטלפון המוטעית הזאת, מהגורם האחרון בעולם שאפשר לצפות ממנו להתנהל כמו שכונה או כמו עלון בית כנסת. חטאתי, עוויתי, פשעתי.
**
2 הערות לסוף החופש הגדול:
-אחרי למעלה מ-20 שנה בהם יש לנו לפחות ילד אחד בגן, זה מסתיים. בארי הקטנה שלי עולה לכיתה א' ואני לא יודע את נפשי. מערבולת רגשות. במסיבת הסיום לפני חודשיים נפרדתי בשמחה מהכיסאות הקטנים מדי, שעשו שפטים באגן שלי מדי אסיפה ומסיבה. ברגעים אלה הגעגועים דוחקים בי להזמין כיסא קטן כזה מאמזון.

-חופשת הקיץ היא הזדמנות להקדיש זמן ולשחק עם הילדים בכל מיני משחקים שכבר שכחת. יש איזו תובנה פופולרית שקשורה באופניים. משהו על זיכרון גופני פנימי ובלתי מתכלה, שלא משנה כמה זמן לא רכבת, ברגע שאתה שם את הרגל על הפדאל, הכל חוזר. על זה יש לי שתי מילים לומר: חמש אבנים.
אני רוצה לראות את הגאון מהאבחנה על האופניים, מתיישב על הארץ ומנסה להקפיץ את האבנים, לאסוף, להחליק ולתפוס באלגנטיות, כאילו לא חלפו עשרות שנים מאז שעשינו את זה בוקר בוקר. ניסיתי. אבל לא אופניים ולא נעליים. יש מיומנויות שהולכות לעזאזל. נאום מי שהיה אחד הטובים בשכונה, ועדיין מתאושש מטראומת המפגש המחודש.