מה שקרה השבוע היה נס קטן. אורי מגידיש איננה רון ארד וגם לא גלעד שליט. למעשה, הציבור הרחב נחשף לשם שלה רק עם שחרורה. ככה זה כשמספר החטופים גדול כל כך. קשה לפתח הזדהות ולחבר בין שם לקלסתר פנים. בוודאי שאי אפשר להשאיר 240 כסאות ריקים סביב שולחן השבת, כמו בימים בהם היה לנו שבוי אחד וקראנו לו "הילד של כולנו". והנה למרות שפניה ושמה של אורי היו מוכרים רק למעטים, למרות שהיכרנו אותה רק כאשר סוף סוף ניצלה, רגע השחרור היה שמחה לאומית, רוויית דמעות מקצה לקצה. והנה עוד הנחת יסוד שהופרכה, בימים שבהם נדמה שצריך לנער ולסלק כמעט כל הנחה: אנחנו מזדהים עד עמקי נשמתנו, גם בלי שום הכנה מדוקדקת. רק אחרי שאורי חזרה הביתה, התברר בדיעבד שבדיוק לה חיכינו. לאורי מגידיש, מתולתלת יפת עין ממשפחה שיכולה להיות של כל אחד מאיתנו, בדיוק אליה התגעגענו שלושה שבועות ויותר. כמה טוב שחזרת, אורי. איזה גיבורים יש לנו כאן. תתחדשי על החיים.
**
הנשיא ורעייתו לא מיהרו לעבר המקומות שהוכנו להם מול המיקרופונים. הם לקחו את הזמן. עברו מאדם לאדם ומסיפור לסיפור. חיבקו ממושכות. שאלו לשמות היקירים. חיבקו אימהות, ואחים, ודודים וסבתות, וילדים של. וגם חברים של, כי יש גם משפחות שנחטפו במלואן, ומי שמחכה להן כאן הם החברים. והם לקחו עוד זמן, הנשיא ורעייתו, הביטו מקרוב בעיניים הכי קרועות מדאגה שיש כרגע בעולם. וזה נשמע אולי כמו קשקוש סנטימנטלי אבל לא היה בן משפחה שלא טרח לציין את המחווה האנושית הזאת בסיכום הפגישה, ולהודות עליה. כולנו ישראלים צופי נטפליקס, ובכל זאת איש מאיתנו לא הגיע לבית הנשיא כדי לשלוף את תוכנית המגירה המבריקה שהכין. איש לא התיימר ללמד את הרמטכל איך משחררים בפעולת בזק את בני הערובה, מוחקים את החמאס, ומעבירים את סינוואר בתחתונים ודגל שמחת תורה לגן החיות התנכ"י. באנו כדי לוודא שרואים אותנו. לוודא שיקירינו החטופים הם בראש מעייניה של מדינת ישראל. כי לא תמיד, ולא לכולם, זה היה ברור. ביקשנו גם לוודא שאף אחד למעלה לא מאמץ את המחשבה המקולקלת, האווילית, כאילו הדאגה לגורל החטופים עומדת בניגוד לצורך להביס את חמאס. כאילו אפשר בכלל לדמיין ניצחון בלעדיהם. ואיזה מין ניצחון זה יהיה, בלי שכל החטופים שבים לביתם.
זה היה אירוע שאיש ממשתתפיו לא ישכח עד יומו האחרון. מעולם לא ראיתי מסביבי כל כך הרבה עיניים שהפכו לפקעות כאב וחוסר שינה. מעולם לא שמעתי מסביבי נשימות כאלה. הכל היה על הקצה בבית הנשיא. אף אחד לא הרים שם את הקול. אבל האוויר עצמו שאג. מפגש משפחות החטופים בבית הנשיא היה אירוע שלא מתקבל על הדעת. אני אסביר את עצמי: זה היה מפגש מתבקש וחשוב, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אבל שום דבר פה לא מתקבל על הדעת. שלושה שבועות ויותר אחרי שחלאות עזה והחמאס רמסו את הגדר, את הקונספציה ואת אחרונת האשליות, ואת מי שלא טבחו חטפו אל מנהרותיהם, טף ונשים, נער ועד זקן, סוף סוף מצא לנכון מישהו מהנהגת המדינה לפגוש את האנשים הטובים והרמוסים האלה, ולהביט בעיניהם. בעינינו. לחבק בראש מורכן את הכאב הבלתי נסבל, ואת נוכחותנו הפוצעת, שהיא מזכרת עוון. כי הרי בכל פעם שתראו מישהו שמחבק שלט עם תמונה – ילדה בת שנתיים עם זר יום הולדת לראשה- לא תיוותר לכם ברירה אלא להיזכר בעובדה המצמיתה, שב-7 באוקטובר, שבת שמחת תורה ויום תפילת הגשם, מדינת ישראל הפרה פעמיים את הברית המקודשת שלה עם אזרחיה. פעם אחת, כי הזכות להגנה ולביטחון היא הסעיף הבסיסי בחוזה בין האזרח לבין המדינה. כל מדינה באשר היא. ופעם שנייה, כי המדינה המסוימת הזאת, ישראל, הוקמה בדיוק על בסיס השבועה ש"לעולם לא עוד". לעולם לא יצודו אותנו בביתנו, לא יטבחו ולא יאנסו ולא יחטפו את ילדינו. לעולם לא יהיה מפגש של משפחות חטופים. ולא יהיו מאות כאלה. את אלו מדינת ישראל הפרה. מה אני אומר הפרה, לרסיסים היא ניפצה. תזכירו לי, כשכל זה יגמר, שלעולם, אבל לעולם, הפרת אמונים לא תוכל עוד להיחשב לעבירה זניחה בספר החוקים של ישראל.
**
באחד הלילות השבוע, כשעה לאחר חצות, יצא מבית ראש הממשלה ציוץ איום, שביקש להדוף את מלוא האחריות לכשל של ה -7 באוקטובר על מי שממילא לוקחים ועוד ייקחו על עצמם את משא העול והאשמה. למעשה הציוץ הזה בעיקר חשף, לעיני מי שעדיין זקוק להבהרות, את עומק השבר המנהיגותי שאנחנו שקועים בו. אחר כך באו התנצלויות והצהרות חגיגיות, אבל לא רק שהן לא טשטשו את הרושם הקשה, הן גם הותירו תחושה עגומה, שאם מישהו אכן מתחרט שם, לא על עצם הדברים הוא מתחרט, אלא על התגובות להם הוא מתחרט. תגובות שהקרינו מיאוס, זעם ובהלה, ואת התחושה שלעם הזה, בעת הזאת, מגיע הרבה יותר. לפני שבועיים, כאשר נחשפנו במטה המשפחות, לניסיונות מלמעלה לסכסך בין משפחות החטופים, להפריד ולבחוש, הגיבה לשכת רוה"מ באמירה שעצם המחשבה כאילו שיקולים לא ראויים מנחים את ההנהגה היא "שקרית, מזעזעת, מקוממת, אינה מתקבלת על הדעת, וטוב שלא היתה נאמרת". ואני, מה אני אגיד לכם, תמיד חשדתי בתגובות עם רשימת סופרלטיבים ארוכה מדי. אבל חוץ מזה אני מסכים. משהו שקרי, מזעזע, מקומם ולא מתקבל על הדעת, קורה פה. ומוטב שלא היה קורה.
דודה לאה ז"ל, היתה אישה מדהימה. חייה היו קשים – היא התאלמנה בגיל 18 עם שלושה ילדים- אבל הסיפורים שלה היו מצחיקים מאוד, ומאוד לא תקינים פוליטית. היא אהבה לספר, למשל, על האידיוט הירושלמי ההוא שתפסו אותו יום אחד אחרי שעשה את צרכיו, אוי לבושה, בתוך מי המקווה.
הופס – הוא אמר בתגובה – לא ידעתי שזה צף...
**
כתבתי כאן לפני שבועיים על מחנה העקורים במלון שפיים. לא הספקתי לספר שם על רגע מרגש ואנושי שהולך אתי מאז. המוני מתנדבים הגיעו לשפיים כדי לעזור ולתרום לניצולי כפר עזה ואור הנר. האמיצים ביותר ניסו אפילו לשמח אותם. אחד מהם היה מוטל'ה שפיגלר, אגדת הכדורגל של כל הזמנים. היה נפלא לעקוב אחרי התגובות אליו. היה נהדר לשוחח עם האיש החכם, החייכן והעמוק הזה.
כל מי שזיהה אותו, מייד הזדקף קצת. אבות, שלפני יומיים עברו תופת שאין לתאר, אספו אליהם את הילדים, הצביעו על שפיגלר והסבירו בקצרה במי מדובר. הילדים הבינו מהר, ומייד קפצו להרוויח סלפי עם האיש שרגע לפני כן נראה להם כמו סבא'לה, ועכשיו כבר העריצו. מוטל'ה קיבל את כולם במאור פנים, צחק ואמר "פפפפפ, תקשיבו, אם השוער היה עומד במקום שלו, אף גול שלי לא היה נכנס". ואני, כאלה מנהיגים אני רוצה שיהיו פה. ואני יודע שהם כבר פה. הם פשטו את האימוניות וכבר מתחממים לאורך הקווים.