לפעמים צריך לומר את המובן מאליו. היהודים שיוצאים לפגוע ולפרוע בשכניהם הערבים, ועל הדרך גם פוגעים בפעולות צה"ל וזרועות הביטחון, עושים מעשה שלא ייעשה. לא רק מפני שהם עוברים על החוק ועל כללי המוסר היהודי והאנושי. הפעולות האלימות בתורמוס עיא ובשאר יעדי הנקמה הן, בפשטות, מעשה אנטי ישראלי, ולא יהודי. עם הכאב והתסכול אי אפשר שלא להזדהות. מול צהלת הרצח האכזרית של הפלשתינים, אי אפשר שלא להתפוצץ מזעם. אבל את מסעות הנקם אי אפשר שלא לגנות. אני אומר "אי אפשר", למרות שכולנו יודעים שמנהיגים רבים בציבור הדתי דווקא הוכיחו השבוע שאפשר ואפשר. איזו בושה.
לפעמים צריך לומר את המובן מאליו. צריך לגייס את המילים העבריות הכי פשוטות ולומר שיש, ובכן, בעיה מסוימת עם הצתה של בתי משפחות על יושביהם. לפעמים השתיקה כל כך מבישה שיתכן וצריך לומר גם את זה. לתשוקה החולנית לנהוג בדיוק כמו המתועבים ביותר שבשורות האויב, קרא בן גוריון בשם "התבוללות חדשה", אבל ההצתות הללו פסולות לא רק בגלל שאנחנו לא רוצים להידמות לאויבינו. הן פסולות גם מכיוון שהן משחקות ישר לידיהם. לאורך כל הסכסוך המר על האדמה הזאת, הצליח האויב הערבי לתמרן בתחכום בין תוקפנות להתקרבנות. אני מניח ששום יועץ אסטרטגי לא היה ממליץ על טקטיקה הזויה כל כך, אבל היא התבררה כמוצלחת. לא פעם צריך היה לשפשף את העיניים מול הזריזות שבה עברו דוברי המאבק הערבי משאגות קרב ליללות קורבן, ומאכזריות רברבנית שנשבעה לשחוט ללא רחם, לרטוריקה היבבנית שהזרימה לחיקם גלים של אמפתיה ומזוודות של דולרים. אז נכון, גם אילו מעשי הנקם בחווארה ובתורמוס, היו מייצרים איזושהי התרעה, הם היו פסולים מעיקרם. אך האמת היא שהם מתאימים להפליא לתעמולה הצינית של הגרועים במבקשי נפשנו. הם מספקים להם את התמונות ועושים עבורם את העבודה
**
בתגובה לפוסט של הרב בני לאו, אחד היחידים ששבר את השתיקה, תקף אותו אחד ממצדדי הנקמה, וטען שזה בסדר גמור לתקוף את צה"ל שהרי "ברגע שהצבא תופס את הצד של האויב, יש לנהוג כלפיו כבאויב". כדי שיהודי ישראלי, שתופס את עצמו מן הסתם גם כציוני ואפילו דתי, יבטא בכתב את השורה המעוותת הזאת, לא מספיק שהוא יהיה אידיוט גמור. כדי להניח שצה"ל, תחת ממשלת ימין על מלא-מלא, ואחרי סדרת חיסולים מבריקה של בכירי טרור, מזדהה עם האויב, צריך אותו אדם ממש לחפוץ במסקנה הזאת. עליו לשאוף אליה. לחתור ולעוות כל חלק בתמונה כדי שהכל יתאים להשוואה העקומה בין מי שמחרף את נפשו כדי להגן עליך, לבין מי שמבקש את נפשך. שיהיה ברור, התגובה הזאת זכתה גם לכמה לייקים. והנה עוד דבר מובן מאליו שחייבים לומר: תפיסות עולם עקומות ומסוכסכות ברמה כזאת, הן משהו שהתבשל, ככל הנראה, לאורך זמן על אש קטנה. ואני טורח לציין זאת כי לאחרונה מתברר שהמון קדירות שישבו ממושכות על אש קטנה, הגיעו דווקא עכשיו לנקודת הרתיחה. קדירות שהתעצלנו ולא טרחנו אפילו להרים את המכסים שלהן ולהציץ פנימה, והנה הן עולות על גדותיהן, מבעבעות וגולשות לנו על כל אזורי הנוחות.
אחד הסירים היותר מבעבעים, נוגע בתחושה המתמדת של איפה ואיפה. ישראל צריכה להחליט, למשל, האם מפגינים רשאים לעבור על החוק, או לא. מהי הפגנה ומהי התפרעות המונים, האם חסימת צירי תנועה היא חלק בלתי נפרד מכל הפגנה. רצוי מאוד שדין אחד יהיה לכל מפגין ומפגינה. אין אדם יכול לשאת מוסר כפול, אלא אם כן הוא מרוויח ממנו. ושוב מתבקש להזכיר את הסיפור הישן אודות הלהיט "יריתי בשריף". כידוע, כשאריק קלפטון הלבן שר "יריתי בשריף" כולם הביעו הערכה למחאה הנוקבת, והזכירו שזה בדיוק מה שאמנות צריכה לעשות. כשבוב מארלי השחור שר את אותו "יריתי בשריף" הוא זומן לחקירת המשטרה. כבר אז זה היה מקומם, היום זה מוציא מהכלים.
**
והנה עוד אחת מבעבעת. לא יודע מה אתכם, אבל רוב הישראלים שניסיתי לברר מה לדעתם מוציא את הדרוזים לרחובות, מה מעורר כל כך את זעמם ומה הקשר לטורבינות, הודו ביושר שאין להם מושג ירוק. מצד שני, בכל פעם שמזדמן לי לראיין איש ציבור דרוזי, אני מסיים את השיחה כשגוש של בושה וצער חונק את גרוני. טוב, אני לא מכיר ישראלי אחד שלא אוהב דרוזים. תיאורטית, אם הצהרות אהבה מילוליות שוות משהו, הרי שהיהודים בישראל חשים כלפי הדרוזים מה שאף עם בעולם לא חש כלפי העם השכן. אלא שמעבר למילים היפות שנאמרות, לצערנו, בדרך כלל בהלוויות, לא קורה הרבה. וזאת חרפה.
הנה בשבוע שעבר קיימה הכנסת הצבעה חשאית לוועדות למינוי שופטים ודיינים. למעשה מעט מאוד מהאנרגיה שהושקעה במהלך הזה כוונה לצורך הציבורי בשופטים ודיינים, בבתי משפט מתפקדים או בצדק באשר הוא. פרשנים, עיתונאים ופוליטיקאים התייחסו להצבעה כאילו מדובר בעוד משימה שגרתית בתוכנית ריאליטי גנרית. ההצבעה הוצגה כזירה לתרגילי כוח וכיפופי ידיים, והשאלות- בהתאם- היו מסוג מי הטריל, ומי הראה למי, מי שיחק אותה ומי יצא סרדין.
בין השאר התבקשה הכנסת לבחור נציג לוועדה שתבחר "קאדי מד'הב" – כלומר דיין בבית הדין של העדה הדרוזית. זה לא היה אמור להיות מסובך במיוחד. מה לעשות, ובין כל 120 חברי הכנסת יש בדיוק חבר דרוזי אחד. שמו חמד עמאר, ואם כל חברי הקואליציה חשבו שהוא לא מתאים לתפקיד, והצביעו נגדו, אז כנראה שהם חשבו על מועמד אחר. אולי דרוזי בסתר. ובכל אופן, הם כבר חשבו על מישהו שיתאים הרבה יותר לבתי הדין הדרוזיים.
או שלא.
יתכן, שזה פשוט לא מעניין אף אחד. תקום ועדה או שלא. כן קאדי או לא קאדי. אחרי הכל מה חשוב יותר? בית דין מתפקד שיסייע לאחינו הדרוזים לנהל את חייהם, או הזדמנות נוספת להוריד ידיים, להפגין כוח ולהטריל?! אז נכון, בעבר בתי הדין הדרוזיים היו משותקים זמן רב גם בגלל תככים פנימיים בתוך העדה. [מסתבר שהם דומים לנו יותר ממה שאפשר היה לנחש] אבל זה עדיין לא פוטר את מדינת ישראל, שעד היום לא מצאה לנכון להקים ולו ישוב אחד חדש לדרוזים, מהחובה להראות שאנחנו עם שיודע לקיים בריתות ולכבד את מכבדיו. או לפחות להשתדל טיפה יותר.
סיפור הטורבינות ברמת הגולן לוחץ ככל הנראה על היסטוריה של כאבים ישנים. מתחת לסיפור הספציפי, מבעבע תסכול מתמשך ולמען האמת גם מוצדק שרבים מהישראלים לא מספיק מודעים אליו. כך שזה לגמרי לא מקרי שרבים מאיתנו לא מבינים מה הקשר בין טורבינה לקומבינה. הם פשוט לא עקבו אחרי הפרקים הקודמים ועדיין מאמינים שישראל יכולה למלא את חלקה בברית האחים הנצחית, בעוד נאום נמלץ וממוחזר.