בחירה שלכם

22.11.11 י"ז בחשוון תשפג

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

ממש ניסיתי להתחמק, אבל אינני יכול לפטור את עצמי מכמה מסקנות ממערכת הבחירות האחרונה.
צניעות - לפני שנים רבות, בתום עוד מערכת בחירות סוערת, ואחרי ניצחון ברור של הצד שקרא לעצמו "גוש השלום" הופיע על המסך חיים רמון- אחד האישים הפעלתניים במחנה המנצח- והודיע חגיגית שהמשחק הסתיים. זהו זה. המסך ירד. המחלוקת הוכרעה אחת ולתמיד. משהו כזה. מאז השתנו כבר דברים, ועד היום בכל פעם שמסתיימת הספירה אני מצפה לתגובות צנועות יותר. מדודות קצת יותר. מחכה לראות מישהו שמכיר בכך שהמשחק הדמוקרטי בישראל נוטה להפתיע ולהתנדנד מעלה מטה, והמצביע הישראלי יודע לשנות סדר יום וטעם אישי, לחזור בו, וגם להעניש. מה יש להגיד, עושה רושם שזה לא עומד לקרות בקרוב. טעמו המשכר של הניצחון מצליח לשכנע, בכל פעם מחדש, שהגענו לדף האחרון בתולדות המחלוקת.
ביטחון- כשאדם מרגיש לא בטוח בביתו. כשמכוניות משפחתיות מותקפות בדרכים. כשמפעלי חיים של חקלאים נשדדים או עולים באש בן לילה, שום מנהיג לא יכול להרשות לעצמו להכיל את האירוע. ממשלה לא יכולה לחשוב שהיא תצא ידי חובתה באיזה גינוי מילולי גנרי עם המון חריף וכל מיני "בתוקף" ו"לא יעלה על הדעת". כשאזרחים חשים חוסר ביטחון אישי, אין להם עניין בשאלה האם הממשלה רואה בזה איום אסטרטגי או לא. גם גינויים לא עושים להם כלום. הם רוצים שמישהו יראה אותם ואת כאבם. שמישהו יסכים שזה בלתי נסבל. שלא. אי אפשר לזרום עם זה. ואם המישהו היחיד שיראה אותם הוא אחד בשם איתמר בן גביר, אז הם יצביעו לו. והנה עוד שיעור בצניעות. כי ברגע שאדם בוחר, מטעמים בטחוניים, להצביע עבור מועמד שלא לבש מדים לא ניהל מערכת, ולהעדיף אותו על פני רבי אלופים במיל', אפשר לנסות ולהבין מה עומק המצוקה. ואפשר כמובן גם לגדף ולזעוק לשמיים.
אני הולך! – גם זאת כבר הפכה להיות מסורת. לא תמיד יש לנו הכרעה, אבל כשיש, תמיד יקומו אזרחים מהצד המפסיד ויאיימו בעזיבה לחו"ל. לפני שנים ספורות נשמעו קולות כאלה מהצד החרדי. היום הם נשמעים מהצד הנגדי. איומים מהסוג הזה, כידוע, לעולם לא יגררו זעקות שבר בסגנון "לאאאא!! רק אל תעשו לנו את זה". ישראלים אנחנו, והתגובות הצפויות הן בטווח שבין "יאללה יאללה" לבין הצעות נדיבות לעזור באריזה ובהקפצות לנתב"ג. האיומים הסדרתיים האלה מגדירים מחדש את הפתטיות. מי שרוצה לעזוב, שיהיה לו בהצלחה. אבל די עם הגינונים האופראיים.
דמוגרפיה – כולם מצביעים, ובצדק, על כך שעם הזמן האמת הדמוגרפית הפשוטה תתחדד ותלך, והציבורים שמביאים לעולם יותר ילדים, הם אלו שישלחו לכנסת יותר נציגים. זה כמובן לא אומר שמפלגת מרץ לעולם לא תחזור לבית הנבחרים שלנו. אבל אפשר לשער בזהירות שהגישה הפוסט ציונית תלך ותיחלש עוד ועוד. בין היתר, תוצאות הבחירות מלמדות שרוב המצביעים רואים את מדינת ישראל קודם כל כביתו הלאומי של העם היהודי. אפשר גם לנחש שרובם לא רואים בזיקה היהודית בעיה של המדינה, אלא דווקא את היקר בנכסיה ואת תקוותה הגדולה. לא ברור איזו מין יהדות תשרור במרחב הציבורי של ישראל, ואני מקווה ומתפלל שהיא תאיר פנים ותהיה פתוחה וליברלית ככל הניתן. אבל, מי שזהותה היהודית של המדינה גורמת לו בכל מקרה לסבל נפשי, יתקשה לאהוב את חייו כאן. מי שאין לו שמץ של סימפתיה לחגים, לשירים, להומור, לנרות שבת או סתם למראה של יהודים מאמינים, מוטב לו לפתח סימפתיה כזאת, או להתרגל. נכון, במשך שנים שררה כאן פרדיגמה שראתה במסורת היהודית משהו שבין תקלה גנטית ברת ריפוי לבין מנוע רקטי שיש להתנתק ממנו אחרי הדחיפה הראשונית. ההשקפה הזאת הלכה לבלי שוב. וכמו שכתב חנוך לוין : הצער לא רב. היגון לא קודר.

***
קבלו נא, ברשותכם, חתיכה מהחיים האישיים שלי. בסוף הופעות יש לא פעם רגע נחמד וטעון שבו נשברת המחיצה שבין הבמה לקהל. רוב הצופים נוהרים החוצה, להוציא את הרכב מהחניון, או לשחרר את השמרטפית. אבל יש כמה שמתקרבים. מישהו רוצה להצטלם. אחרים רוצים לומר משהו. יש להם מחמאה או בקשה [אתה יכול לברך את הנכדה של גיסתי? היא עברה טסט!], אבל בואו! זאת ישראל פה, אז הרבה פעמים יש להם בעיקר הערה מחכימה, בסגנון "שכחת לציין ש..." ו"למה לא הזכרת את..." וכמובן: "חבל שלא התייעצת אתי... יש לי רעיונות מעולים". איך אני עם זה, תשאלו. ובכן, אני מתמסר. אין דרך אחרת.
לא פעם ניגש מישהו, עומד בסבלנות מאחורי כולם. או מישהי. יש לו זמן. אין לה בעיה להמתין עד שיסתיימו כל טקסי הד"שים וצילומי ה"סלפי". הם שומרים מרחק מסוים, כאילו לוודא שאתה לא מסתלק לשום מקום, ולבסוף הם מרימים מבט ומצפים ממך לזהות. חברת ילדות. דני מהפלוגה. ההוא מנהרייה שפגשנו בנפאל. "אתה כבר לא זוכר, מה?" חיוך קטן. חצי מריר. אני נבוך עד בהונותי. אין מה לעשות עם זה. ברגעים האלה שאחרי הופעה, כל המערכות הפנימיות מוצפות. מה שהיה דרוך על הבמה, עובר למצב רפיון, ואני מאוד מאוד לא חד. מאוד. מתחיל להתנצל. אף אחד לא אוהב שלא מזהים אותו. אוי כמה שאני לא אוהב את המצבים האלה. והנה בשבוע שעבר זה קרה לי. שוב. אחרי הופעה בקיבוץ עינת, הוא עמד שם והמתין שיסתיים הסלפי האחרון. האבא ההוא. לפני 17 שנה, בילינו יחד שבוע ימים בין חיים ומוות, בג'ונגל המטורף שנקרא מחלקת טיפול נמרץ. אני עם האבא שלי. הוא עם הבן שלו. זחלנו בסבך המוניטורים, צדנו מספרים שלא אמרו לנו כלום, ניסינו לחיות משברי מילים שאמר הרופא. שבוע ימים שאין בהם יום ואין לילה. ג'ונגל. אין תפילה שלא מלמלנו שם. הוא קיבוצניק חזק וריאליסטי, והיה בטוח שהילד הלך. אנחנו ארבעה בנים מפוחדים, שנאחזים בפרקי תהילים. בסוף אותו השבוע, במוצאי שבת, האחיות קראו לנו להיפרד מאבא. בשנים שחלפו מאז , המוח עשה כמיטב יכולתו למחוק את השבוע הזה. למחוק הכל. לזכור את אבא בריא וצעיר. לחדד את תמונתו הפעילה והחייכנית. אבל כשנפגשנו ברחוב תלאביבי לפני שנים, הוא הזכיר לי. אני האבא מהמיטה הסמוכה, ובכיתי משמחה כששמעתי שהבן בסדר. מה בסדר? חזר לעצמו במאה אחוז. התחתן. התחבקנו כמו שהתחבקנו שוב בשבוע שעבר. השבוע ההוא בבית החולים הבהיר לי מה העוצמה של שותפות גורל. הוא הפך בעיני לתמצית של איזו משמעות עמוקה של הדבר הנסתר ההוא שאנשים שונים חולקים ביניהם. ואין לי שום הסבר לכך איך זה שבכל שנה, סמוך ליום פטירתו, אבא שולח לי ד"שים קטנים. כמו בשבוע שעבר כשירדנו מהבמה הקטנה במועדון של קיבוץ עינת. הוא הראה לי תמונות. הבן מחייך. הבן מחבק את המשפחה היפה שהקים. טיולים בעולם. ואני הוצפתי שמחה שאין שום טעם להסביר. הוא לא מכיר אותי, הבן הזה. אבל באיזשהו מקום, אנחנו אחים.

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
 

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
 

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

 

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

 
 
WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.58.09.jpeg

צרו קשר

הודעתך נשלחה

ניהול אישי - רבקה גרנביץ

להזמנת הופעות / הרצאות

 052-6051334

 info@jacky-levy.com