הימים ימי בין המצרים, על הלוח ובעיתונים, ברחובות ובלב. וכיוון שלא דחוף לי דווקא בימים אלו להגיד משהו פוליטי, לתפוס צד ולהכניס אצבע כנהוג במקומותינו, חשבתי להפנות את המבט מעט הצידה, אל אחת הזירות הישראליות התוססות והייצוגיות ביותר – הכביש. זה לא סתם שדווקא פה פרחה תרבות הסטיקרים, וזה לא מקרי שכל ההפגנות שואפות לחסום כביש ראשי. הכביש בישראל, כמו הרכב, מעולם לא היה סתם אמצעי להגיע מפה לשם. בסיפור שלנו, הוא תמיד מחזיק מעמד סמלי. עם דרכים מיתיות כמו כביש הסרגל ודרך בורמה, ושירים כמו "דרך הכורכר", "סע לאט" ו"על כביש החוף" תמיד היה שם משהו גדול מהחיים. בשום מקום אחר אנשים לא יחתכו אתכם כמו שהם יעשו את זה על הכביש, ובשום סיטואציה אחרת הם לא יגיבו קשה כל כך על הערה פשוטה, כמו שהם יגיבו כשהידיים על ההגה. מתוקף החיים עצמם, אני מוצא את עצמי לא מעט על האספלט המקומי. על דו גלגלי, ועל ארבע. נוסע לעבודה, אוסף ילדים, ממהר לפגישות; מחפש את החניה האחורית של היכלות תרבות נסתרים בפריפריה. מתוקף המזל שבאתי אתו לעולם, כל מה שיכול לקרות לבן אדם, קורה דווקא לי. כך הופכים להיות מספרי סיפורים. אמרו לי פעם שלא טוב להחזיק סיפורים כאלה בבטן, אז הנה לפניכם לקט טרי, ממש מן הימים האחרונים של "בא בטוב" בדרכים.
**
נסעתי לאשדוד, עיר שאני אוהב במיוחד. אין לי הסבר מוצלח לכך, אבל חופי אשדוד יפים מאוד בעיני, ההתחדשות של העיר הזאת מרגשת אותי, והאשדודים עצמם צובטים משהו בלבי. מיותר לציין שגם את הדרך לאשדוד אני אוהב. מה אני לא אוהב? לא אוהב נהגים שלא מכירים בעניין הזה שמכונה "זכות קדימה". אמנם אני נוסע למקום אהוב, אבל את אשתי והילדים אני אוהב קצת יותר, ודי חשוב לי לשוב אליהם בסוף היום, ואם אפשר אז בחתיכה אחת. אז הנה אני נוסע אשדודה, ובאחד המחלפים עולה מימיני משאית קירור לבנה גדולה. כמה גדולה? מספיק כדי שעניינים פעוטים כמו זכות קדימה, מכוניות משפחתיות, או נהגים כמוני, יהיו בעיניה כאין וכאפס.
נהג המשאית לא חשב אפילו ללטף את דוושת הבלם שלו. למה שהוא יעשה דבר כזה?! אז מה אם הוא זה שמגיע מהצד ואמור להשתלב? הוא דהר קדימה עם דחיפות מרפק לשמאל. ג'נטלמן אמיתי. נבהלתי, צפרתי, וויתרתי. כמו שרובכם, אני מניח, הייתם עושים. ואז ראיתי שבאחוריים של המשאית הלבנה, מודפס שם של חברת הקייטרינג שהמטורף שלפני מוביל את מוצריה לעבר איזה לקוח, או כמו שזה נראה יותר- נמלט מאיזה לקוח זועם. מספר טלפון הופיע שם, ולכן בעצירה הראשונה חייגתי אותו.
"קייטרינג זה וזה" ענה לי קול מחוספס.
- תגיד יכול להיות שיש לכם כרגע משאית על הדרך לאשדוד?
כי רציתי להגיד לך שהוא נוסע כמו קילר.
- אה, וואללה? תגיד תודה. זה אני, והייתי צריך להוריד אותך מהכביש.

התשובה, אני מודה, הממה אותי. כולנו עושים טעויות פה ושם. כולנו עשויים לסחוב משהו שיחבוט בשיקול הדעת שלנו, ויעשה בו שפטים. באמת שזה קורה. זה פחות או יותר המצב שבו אנשים מתנצלים. אבל התנצלות לא עלתה על דעתו של מוביל המזון.
- באמת? כך היית צריך? – אין ספק שהאיש הצליח לעורר אצלי המון שאלות- ומי, למשל, היה מגדל את הילדים שלי החל מהרגע שבו הורדת אותי מהכביש, כמו שהיית צריך? אתה, אדון קייטרינג? ומה גורם לך לחשוב, דוקטור, שכולנו עולים על הכביש כדי לשקם איזה גבריות אבודה? אתה מבין, שרובנו בסך הכל רוצים להגיע לאנשהו, ובעיקר הביתה?
את שיחתנו הלבבית סיכמתי במילים "תשמע חבוב. אם אתם מבשלים כמו שאתם נוהגים, אז שנהיה בריאים כולנו". וההחלטה שקיבלתי לא לפרסם כאן את שם העסק, הייתה אחת הקשות שקיבלתי לאחרונה. כך או כך, מאז אותו אירוע אני משתדל לאכול רק דברים שבישלתי בעצמי.
**
בשבוע שעבר אספתי את הילד מהקייטנה על הקטנוע. החום היה כבד, ושמחתי להגיע כבר אל רחובנו הצר והחד סטרי. לפנינו נסע רכב הסעות, מין מיניבוס שתפס את כל הרוחב הפנוי בין טורי המכוניות החונות. לפתע נעצר הרכב והחל לנסוע לאחור. ולעברי. הילד ישב מאחורי, ולא היה לי לאן לחמוק. הייתי בטוח שיש לנהג מצלמת רוורס כלשהי, אבל לתדהמתי הוא המשיך ונסע לאחור ולא ראה כלום. לרכבים דו גלגליים אין הילוך אחורי, כידוע, וזה היה מלחיץ. סיוט למען האמת. צפרתי וגם צעקתי, אבל בחום הזה, תא הנהג היה מבודד וממוזג היטב, והוא לא שמע כלום. לא ידעתי באיזה שלב אני אמור להעיף את הילד מהקטנוע ולצעוק שיברח הצידה. אך בינתיים עברו במקום כמה הולכי רגל שהבחינו במתרחש, והם אלו שעצרו את רכב ההסעות, ברגע שבו הפגוש האחורי שלו כבר ישב על הגלגל הקדמי שלי. והנה אני יושב וכותב את הדברים האלה, מה שאומר שהאירוע הסתיים בשלום, השבח לאל ולשכנים הטובים שלנו.
אבל לא על זה רציתי לספר פה, אלא על העובדה שרגע אחרי שנכנסנו הביתה. התחבקנו ושתינו משהו קר, הגיע הנהג אל ביתנו, מבוהל ונרעד. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער. למרות שלא נגרם שום נזק הוא התעקש להשאיר פרטים, ולוודא שהילד בסדר, ואני בסדר. ואני לא יודע כמה זה רלוונטי, אבל הנהג הזה לא היה יהודי, אלא תושב אחד הכפרים הסמוכים לירושלים. ואני מתכבד להודות שהיה שווה לחוות את רגעי הסיוט המלחיצים מאחורי הרכב שלו, כדי לזכות להכיר את האיש הנחמד והלבבי הזה, שהזכיר לי שעל כל אירוע מחרפן במדינה הזאת, יש איזה ארבעה חמישה, או עשרה, שפותחים לך את הלב.
**
כחלק מאירועי יום הנישואין העשירי, פינינו איזה בוקר והלכנו לעשות טסט לרכב. רק אנחנו שנינו. העוכרת ואני. אחרי הכל מה רומנטי יותר מלשבת בשניים, להמר האם גם הפעם ישלחו אותנו לחדש לוחית רישוי, ולאחוז ידיים בזמן שההוא מהבור צועק לך לשחק עם ההגה או למשוך את מה שבירושלים קוראים לו "אמברקס" [באמת לא להאמין שהבריטים שלטו פה פעם] – כאלה אנחנו. רומנטיקנים
והנה בסוף המסלול המענג. אחרי שמשכנו, הירמנו, הבהבנו, ולחצנו, ואף צחקקנו כנהוג, בזמן הניתור לאחור של בדיקת הברקסים, התברר לתדהמתנו שאין יותר מדבקות בסוף.
זהו. המדבקות העגולות שנדבקות מבפנים, אינן עוד. ככה במהלך חד צדדי וללא כל הסכמה, נתלשו מחיינו עוגן ונחמה, הרגל אהוב ותבנית נוף. צל"ש הטסטים, הנשימה לרווחה, ועיטור ההצטיינות השנתי. מתו המדבקות ולא ישובו. ומה הלאה? על מה עוד תניף הקידמה האכזרית את חרמשה? הילדים לא יקבלו יותר הפתעות בתום טיפולי השיניים? תבטלו את האפיקומן בפסח? לא יחלקו יותר טרופית בתרומות דם? קבצני הצמתים יעברו לכוסות רב פעמיות?! חד משמעית- הגזמתם!!
ולגבי לוחיות הרישוי! הנה טיפ לקוראי "בא בטוב": בדרככם אל מכוני הרישוי לרכב, קחו עמכם לורד שחור. טוש. שפופרת צבע או קסת דיו. לא מדובר בכסף גדול, אבל הסיבוב שעושים עלינו עם הלוחיות, חייב להסתיים.