עם מותו של צ'ארלי ביטון, פנתר, גיבור תרבות ואביר מחאה, תם פרק בתולדות החברה הישראלית. זהו פרק שרבים מאיתנו עדיין לא טרחו ללמוד או להבין, וכדאי שימהרו לעשות זאת. אבל מתוך מה שכבר נכתב השבוע אפשר להתעודד, כי יש מי שימשיך ויספר באהבה את סיפורם של פנתרי השכונות, שהוא סיפור חשוב ומכונן, לא רק בהקשר הספציפי של המאבק לשוויון של מי שמכונה "בני עדות המזרח", אלא בנוגע לכל מחאה באשר היא, כולל מנת הכאב, הרפש והבדידות שהיא מנת חלקו של כל מי שנאבק בידיים חשופות מול ממסד, שהוא לא רואה בו אויב, ולא רוצה להכניע אותו, אלא רק לגרום לו לראות את הדברים אחרת. כדאי לזכור שצ'ארלי בניגוד לאי אלו אחרים, לא ביקש להחליף את השחיתות של מפאי בשחיתות מטעם החברים שלו. הוא באמת שאף לתקן.
בשנים האחרונות, בכל פעם שהייתי פוגש את צ'רלי ביטון- לרוב במחנה יהודה- היינו מתחבקים בחום, כמו בני משפחה. והחיבוק הזה היה יקר לי, כבן הדור השלישי לעלייה, יותר משיכולתי לספר לצ'ארלי ואולי גם לי עצמי. אנסה לשתף כאן מעט מהמחשבות שעולות בי מאז התבשרנו על מותו. חאסלו, תשמעו סיפור:
המכונית הראשונה שלי היתה אלפא רומיאו יד שלישית מעבריין. היה בגרוטאה הזאת משהו רומנטי ומשעשע, וכדרכן של בחירות רומנטיות היא עשתה לי רק צרות. באותם ימים עזבתי את הקיבוץ והתחלתי לעבוד כעוזר הוראה באוניברסיטה. עני מרוד הייתי, עוזב קיבוץ וסטודנט נצחי, אך חגגתי את חיי החדשים בעיר. בעיקר נראה לי מגניב לתקוע את מדבקת החניון של "מדעי הרוח" על שמשה של רכב, שהיו בו כל המאפיינים של רכבי העולם התחתון. מאוד בוגר מבחינתי... אבל המגניבות התפוגגה די מהר, והאלפא מוטטה אותי כלכלית, כשגררה את שנינו ליותר מדי ביקורים במוסך ויותר מדי דוחות מהירות. המוסך, אלפא, בגלל המצב המכאני הרעוע של רכב שידע בחייו יותר מרדפים מנסיעות שלוות. והדו"חות, רומיאו, כי הוא פשוט לא היה מסוגל לנסוע לאט.
בכל פעם שעמדנו ברמזור, הרכב הארור היה רועד, גועש ומתנשף מתוך חוסר שקט קיצוני. הוא הבהיר בכל דרך שזה לא בטבע שלו לעמוד, ותכף יימאס לו והוא פשוט יזנק על דעת עצמו אל תוך הצומת. משהו במראהו של הרכב – פנסים שנגנבו ממשאית, ספוילרים שהותקנו ברשלנות, ג'אנטים ממגנזיום- משך אליו מבטים של שוטרים ואנשי חוק, ועל שולחני נערמו יותר דוחות משטרה מאשר עבודות סטודנטים לבדיקה. כך הצטברו הנקודות עד שזכיתי להתקבל, בלי ראיון ובלי פסיכומטרי - לקורס לנהיגה מונעת. הקורס נערך בחדר חסר חן ולא נקי, בין מחסנים ומוסכים, ופגשתי בו ירושלמים מכל הצבעים והעדות. מוסלמים ונוצרים מבית חנינא, ליטאים משערי חסד, גננת עם מסטיק ממעלות דפנה, פרופסור מגבעת רם ופרחחים צעירים מגילה. בכיסא לצדי ישב, לא פחות ולא יותר, צ'ארלי ביטון, שבתוך דקות הפך לכוכב הקורס ומרכז העניינים. כך קרה שמכל הקורסים שלמדתי ולימדתי באותה שנה, אני זוכר בעיקר את הקורס הזה. נהיגה מונעת למתקדמים.
מולנו, לצד לוח תמרורים צבעוני, עמד מורה קשיש וניסה כמיטב יכולתו. בכל פעם שהוא הצביע על קו צהוב ואמר "אלו הם השוליים" צ'ארלי קפץ ואמר "לא אדוני. אנחנו השוליים. אנחנו". בכל פעם שהמורה ניסה לדבר על תמרור עצור, צ'ארלי הזכיר לו את המעצרים שהוא וחבריו בילו שלא בצדק. ואתם יכולים לנחש לבד מה נאמר כשדיברנו על זכות קדימה. הכיתה צחקה בדרך כלל. לפעמים גם צ'ארלי הגניב חיוך. בהפסקה הוא הצית סיגריה והמשיך להרצות בשטף ובעברית פשוטה וגרגרית את השקפתו ומפעל חייו. ישבתי שם, קיבוצניק צעיר חובש כיפה סרוגה, וראיתי בן אדם שלא ציטט את מרקס או הרב קוק, אלא פשוט חי את השוויון ואת תיקון העולם במו לבו ידיו ורגליו. ישבתי שם, סטודנט לתיאטרון עם קוקו ומשקפיים, וראיתי לנגד עיני אמן קיומי, שלא מצטט את ז'אן ז'נה או ברכט, אבל חייו כולם הם מיצג ומופע אישי לוהט. ישבתי שם גם בתור הנכד של סבא וסבתא שעלו ממרוקו בשנת 1921, בימים בהם עדיין קראו להם "מוגרבים", אבל אבא כבר שירת בנח"ל, דיבר צברית ילידית בלי ח'ית ובלי ע'ין ושר שירים של נעמי שמר. הבטתי בצ'ארלי וחשבתי שכך אולי היינו מדברים, כועסים ולוהטים אילו סבא וסבתא היו דוחים את העלייה ב 35 שנים. לא פעם התביישתי. במבט לאחור, רק בשביל המפגש הזה שווה היה להחזיק את האלפא רומיאו הארורה.
בילדותי הזעיר-בורגנית, רבים התייחסו לצ'ארלי בתערובת חשדנית של שאט נפש וחוסר אמון. רדיפת הצדק הבלתי מתפשרת שלו נתפסה לא פעם באופן דומה לזה שבו התייחסה ישראל לזמרים המזרחיים הראשונים. למה הם לא שמחים? שאלה ישראל. למה הם כל כך לא מרוצים? למה הם לא מתלהבים מהפרחת השממה והנצחונות ההירואיים. ובכן, גולדה לא היתה היחידה שחשבה שהם לא נחמדים. למען האמת, אנשים שיוצאים נגד הסדר הקיים תמיד ייחשבו ללא נחמדים. לעתים יאשימו אותם בשיקולים זרים עד כדי בגידה. זו דרכו של שלטון לטעון בעלות נצחית על זכות השליטה. ואולי הם באמת לא היו נחמדים. הם היו הרבה מעבר לכך. ממפגש למפגש, הבנתי שהשד, כמו שאומרים, לא נורא כל כך. פה ושם צ'ארלי קילל את הממסד. לרגעים הוא נשמע כאילו כבר השלים מתוך דכדוך עם הקלקולים המובנים שאין מה לעשות לגביהם. בקלות אפשר היה לטעות בו. אבל מי שקצת התקרב לצ'ארלי כמו גם לחבריו סעדיה מרציאנו ז"ל וראובן אברג'ל יבדל"א פגש אנשים מתוקים ואמיצים, שמבעד לכאב נושן, שכנה בהם אהבה ואכפתיות שכמותן יש רק לאנשים שמאמינים שיכול להיות טוב יותר. עצוב לחשוב כמה זמן לוקח לנו, כאנשים וכחברה, להבין שהיתה לנו הזכות להכיר מקרוב גיבור תרבות אמיתי. בשר ודם. צ'ארלי ביטון. האיש שכל תמרור בקורס "נהיגה מונעת" הזכיר לו מה מקולקל, וכל קלקול הזכיר לו שבידינו ההגה, ובידינו גם לתקן.
**
אני זוכר את ישיבת הכנסת שבה חבר הכנסת ביטון, נאם מעל הדוכן. אין ספק שהוא לא היה גדול האוראטורים שצמחו כאן. כשנחה הרוח על מנחם בגין, הוא נהג לכנות אותו "צ'ארלס ביטון" – מחווה שהצליחה לערבב יפה קורטוב של חיבה עם קורטוב של התנשאות. באותם ימים נהוג היה לחשוב שזה לגמרי סביר שיהודי שגדל בפולין יקרא לעצמו מקס, אבל מרוקאי? פחח... ולגמרי סביר שיהודי מאודסה יקשקש שתי מילים בצרפתית, אבל יהודי ממראקש? ובכן ביטון עמד שם על הדוכן ודיבר בכאב על יוקר המחיה. הוא סיפר שלמרות שכבר עבר את גיל חמישים, עדיין אין לו דירה בבעלותו, וגם הרכב לא מי ידע מה. סמואל פלאטו שרון, אולי המיליונר הראשון בכנסת, שישב במליאה ונהנה מכל רגע, זרק שם משפט בלתי נשכח. אינני מתיימר לצטט מילה במילה: "שארלי, מון שר, אולי קודם תטפל בבעיות שלך, ורק אחר כך תבוא לפה לטפל במדינה ישראל". זה היה מעליב. אגרוף לפנים. לרגע נראה צ'ארלי פגיע. חסר היה לי שם מישהו, אולי יושב ראש רחום, שיניח יד על כתפו ויגיד משהו כמו "צ'ארלי, הבעיות שלך, הן הבעיות של עם ישראל. ואין כמוך מי שראה זאת"