נהג המונית שלקח אותנו לשוק הענק של סוף השבוע, התלהב מהגבות שלי. בקולי קולות הוא התלהב. "קאובוי!!" הוא הריע!! "צ'או בונסו!!" כלומר צ'ארלס ברונסון. לא פחות. קמה מסיבה במונית. העוכרת נחנקה מצחוק, רמזה לי שעוד נמצא זמן לדסקס את סוגיית צ'ארלס ברונסון, פחחח. מקסימום בועז שרעבי. היא הסבירה לילדים מאחור, שבתרבות המקומית יש המון כבוד לאנשים עם שערות על הפנים. גבות כמו של אבא. או פיאות לחיים. זה מוציא מהם רגשות עמוקים וזכרונות מימי המערבון. נזכרתי שגם בטיול הקודם לתאילנד, לא יכולתי להתעלם מהנטייה המקומית העליזה להביט בפניו של הזר, ולנסות להיזכר מי המפורסם שהוא מזכיר לך. השנה היתה 86, מייד אחרי מונדיאל, הייתי רזה והחזקתי זקן ורעמת שיער, וכל מי שראה אותי החליט שאני בטח שחקן נבחרת ברזיל. במשך חודשיים התהלכתי כמו סלב. הצטלמתי עם כל מי שביקש וחתמתי [-בשמי האמיתי!!] על לא מעט כדורים. מה אני עושה עכשיו עם ברונסון??
בלילות האחרונים לפני הנסיעה לתאילנד היה קשה להירדם. אני מודה שהתרגשתי ונסערתי כמו אי-אז לפני הטיולים השנתיים בבית הספר. נכון, כל המשפחה התרגשה וספרה את הימים לאחור, אבל גם הילדים ידעו שאבא חוזר לבקר במקומות שאהב לפני 36 שנים, בטיול אחרי הצבא.
כמה זה היה שונה אז? ובכן כשארזנו תרמיל גדול ויצאנו, שלושה חברים, למזרח הרחוק, לא הכרנו אף אחד שעשה את זה לפנינו. המשפחות הגיבו כאילו החלטנו לצאת אל החלל החיצון. נפלתם על הראש! כמו רוב הישראלים שסללו באותם ימים את שבילי החומוס בדרום אמריקה ובנפאל, שאת כולם פגשנו שם, גם לנו לא היה עם מי להתייעץ לקראת הנסיעה. בימים שלפני חוכמת הסלולרי, היה מקור מידע אחד לתרמילאים: חנות "למטייל" בתל אביב. שם ישבנו שעות, היבטנו בפתקים על לוח המודעות, וגירדנו מידע בסיסי על ויזות ואישורים וכל מיני חיסונים אקזוטיים שחייבים לעשות. חוץ מזה, לא היה לנו מושג לאן אנחנו יוצאים ומה נעשה שם. בטח שלא ידענו מה הטיול הזה יחולל בנו. ידענו רק שאנחנו חייבים לנסוע. רחוק והרבה. אחרי שירות צבאי, לימודים בפנימייה ובית ההורים, חיפשנו מקום שבו איש לא יגיד לנו מה לעשות, שם אולי נבין מי אנחנו. היו אלו השנים שבהן בוגרי מלחמת לבנון הראשונה, מבולבלים ונבוכים, התחילו לבשל שני טרנדים שעשו משהו בישראליות. האחד היה נסיעות התרמילאים האלו [למה לא ל-וינה? שאלו ההורים], והשני היו להקות הרוק של שנות ה-90. הסצינה המוסיקלית הראשונה בתולדות המדינה שלא נשלטה על ידי יוצאי הלהקות הצבאיות או הממסד התרבותי. בשניהם לא היה מקום להורים. האם אני צריך לציין במפורש שבטיול 86 לא פגשנו משפחה אחת ישראלית?
בחלוף השנים, תאילנד הפכה ליעד מבוקש לנופש משפחתי. שזה לא רע, כי אנחנו עצמנו הפכנו למשפחות. בעידן שבו אנחנו חיים המון דברים משתנים ב 36 שנים. ידעתי שאתקשה לזהות לא מעט דברים. תהיתי מה בכל זאת יתפוס אותי ויכריז "הנה!! ככה בדיוק היה". אם יש דברים שאני זוכר היטב מהטיול ההוא שטלטל והפך אותי פנים וחוץ, אלו הם מפגשים אנושיים קטנים, ששום דבר לא הכין אותנו אליהם. כמו הבוקר ההוא שבו התעוררנו בכפר קטן והררי בצפון תאילנד. לא היו שם בתי הארחה, שלא לדבר על צימרים מפנקים. הוזמנו ללון אצל אחת המשפחות המקומיות. בקתת במבוק זעירה על כלונסאות, שביניהן- תחת ראשינו - מתרוצצות חיות המשק. תרנגולים וחזרזירים. בבוקר, כשקמנו להניח תפילין, גילינו עשרות מבני הכפר שעמדו מולנו, והמתינו בסבלנות שנכרוך את הרצועות גם על זרועותיהם. קצת גיחכנו לעצמנו. תהינו למה בכלל הם רוצים בזה? אין להם מספיק דת משלהם? והאם זה בכלל מותר מבחינתם... כלומר: מה, אין אצלכם עניין של עבודה זרה? תורידו את הכיפה!
אני מודה שהיתה שם בעיה בסיסית של תקשורת. או אם נאמר בבירור, גם האנגלית שלנו לא היתה משהו. אבל בסוף הם הצליחו להסביר איכשהו שמבחינתם אם אני מכבד אדם, מצופה ממני ליטול חלק בעולמו, ובמה שקדוש לו. זמן רב נוסף חלף, עד שהבנתי שכאשר עומדת מולך אישה תאית ומרכינה ראש וקדה קידה, היא לא מתרפסת, אלא גאה מאוד. נו, דברים כאלה, שבחינוך זקוף הקומה שקיבלנו לא זכו לייצוג כלשהו.
והיה הבחור שגעה בבכי וביקש מאיתנו הלוואה. ונתנו לו. והוא החזיר. בטח שהחזיר. כמה התאמצנו לשכנע אותו שלא נוכל לקחת הביתה את התוכי הענק שהוא העניק לנו כמתנת הוקרה. והחבר'ה ששידלנו ללמד אותנו כמה מילים בתאית בכל בוקר. והמשפחה שביקשה ללמוד משהו גם מאיתנו, ועד היום היא היחידה בצ'יאנג מאי שיודעת להכין שקשוקה כמו שצריך. והשורה של מאיר אריאל "כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים", שליוותה אותנו כששוחחנו בסוף כל יום על העדינות האינסופית שטבועה בעם הזה ושספק אם אלף טיולים כאלה יצליחו ללמד אותנו.
ככל שהתיירות הופכת לתעשייה, כך מפגשים כאלה הולכים ונעשים נדירים. כמעט בלתי אפשריים. המבקר נדחק למסלולים שבהם אפשר לפגוש רק נותני שירות מקצועיים. מקסימום אטרקציות, ירחם ה', ועד כמה שאפשר, רק אינטראקציות מניבות. הצטערתי לגלות שכל מה שנשאר מחלק מהכפרים ההרריים הללו הוא שוק מזכרות תפל. ידעתי שאפגוש תאילנד אחרת. שמחתי כל כך לגלות שהעם שחי בה, בעיקר מחוץ לערים הגדולות, הוא עדיין אותו עם אצילי, חייכן ושובה לב
**
את צ'יאנג מאי אכן התקשיתי לזהות. בנגקוק הפכה לג'ונגל מגדלים שלא ברור מתי הספיק להיבנות. הפעם כבר לא ראיתי משפחות של 6 נפשות נוסעות כולן על אותו טוסטוס. בשוק יום א' של בנגקוק, שב- 86 ראיתי שם בין דוכני החרקים המקורמלים מישהו עומד ומנסה למכור אריה, מוכרים היום בעיקר חיקויי מותגים. האנגלית המקומית השתפרה וגם הקפה שבטיול הקודם גרם לנו להתגעגע לחדר האוכל של מחנה 80. אבל עדיין חיים בתאילנד בני העם הנחמד ביותר שפגשתי מימי. ישראלים רבים שפגשנו, מכל הגילאים, חוזרים לתאילנד שוב ושוב. למרות המרחק. כשביקשנו הסבר שמענו מילים של אהבה. בעיקר לעם הזה, שהוא גאה אך לא גאה מדי. מאמין. אך לא דתי מדי. למשל העובדה שבכניסה לשוק עומדים עשרות אופנועים, אם לא מאות. הקסדות מונחות עליהם. שום דבר לא נעול.
יום אחד נזכרנו בההצגה "מלך סיאם" שאליה לקחנו את הילדים לפני שנים. מהרגע הראשון, לא יכולתי לסבול את מה שהמחזה העקום הזה מנסה לומר. גברת בריטית ענוגה מגיעה לארמון המלך המזרחי כדי ללמד את ילדיו. לכאורה היא אמורה ללמד אותם אנגלית. אבל גם מדעים. ובעצם ללמד אותם להיות בני אדם. היא בריטית ולכן היא עדינה, הגיונית ומנומסת. המלך תאילנדי. כלומר סיאמי ומזרחי. ולכן הוא קולני, רתחן, עילג וקפריזי. בתאילנד מתעבים את המחזה הזה, ובצדק גמור. מעבר לבערות, צריך גם המון חוצפה כדי להתעלם מהעדינות והרוך שפוגשים בארץ סיאם. רוצים דוגמא? במשך שלושה שבועות לא היינו עדים למריבה ולא שמענו מישהו מרים את הקול. עוד אחת? בכל פעם שפנינו למקומי בשאלה ולא כל כך הבנו את התשובה, הוא התקרב אלינו וחזר על דבריו. לא הרים את הקול. לא משך בכתפיים "מה לעשות". התקרב. זאת כל התורה.