העולם נברא במאמר. כך מספר הסיפור היהודי. מילים הן כוח בורא ויוצר, ולא סתם סימנים מוסכמים שמאפשרים לנו לפטפט, לרכל, ולגלגל סמול טוק. בראש השנה יהודים חוגגים יום הולדת לבריאת העולם, ולכן במרכז הטקס עומדות מילים. כך, בפשטות מחשמלת, לימדו אותי מגיל צעיר. כל ימות השנה אנחנו זורקים מילים. פולטים קלישאות. משחררים לאוויר דפי מסרים, ולא מתכוונים כמעט לאף מילה שיוצאת לנו מהפה. אבל בראש השנה, אוהו, בראש השנה אנחנו ממש אוכלים את המילים. מפרקים אותן להברות, מסירים מהן שכבות עבות של הרגל ואבנית, ומשתעשעים בהן, ואז שוב אוכלים אותן. רק תראו מה אנחנו עושים למילה "ראש"!! פעם אחת בשנה אנחנו מחזירים אותה למשמעות המקורית. הבסיסית. לא "הראשון" ולא "החשוב ביותר". לא ראש הממשלה ולא היושב ראש. אנחנו פשוט מניחים אותו באמצע השולחן. ועוד ראש של קרפיון. או, כמו במשפחה שלי, תבשיל טעים מבשר לחי, ועוד קערה לצמחונים עם ראש כרוב וראש סלרי. טובלים חלה ברוטב ואוכלים את הראש. פשוטו כמשמעו.
ההצלחה של שולחן החג הזה, ממקמת אותו קרוב קרוב לפופולריות של ליל הסדר, ולא רק בגלל יתרון החלה על המצות. עם ישראל לדורותיו די מחבב את הקונצפט. אלא שמה לעשות, רוב הרעיונות שמרכיבים את שולחן ראש השנה גובשו בשנים קשות ומרות של גלות. בין גזירה לפוגרום, בין פריץ לקוזאק, ובין פחד לאימה. התוצאה המצערת מוכרת לרובנו והיא מתבטאת במנעד די מוגבל של משאלות ואיחולים סביב הטקס הצבעוני והחביב הזה. כבר שנים שהחבר'ה היותר ציניים מסביב לשולחן- ולמי אין כאלה במשפחה?- מעירים הערות בדבר נוכחות יתר של "רודפינו, שונאינו וכל מבקשי נפשנו". פעם אנחנו אוכלים סלק, ומבקשים שהם יסתלקו. נוגסים תמר, ומבקשים שייתמו. ואז כרתי, כלומר כרישה, ומבקשים שייכרתו, או שיטרוף אותם כריש. וזה, רבותי, לא מאוד חגיגי ולא מאוד בוגר.
מה גם שבשנה הזאת, שממנה ומקללותיה ניפרד בלא צער, הוכחנו לעצמנו מעל ומעבר לכל ספק סביר שבשביל לעשות לעצמנו את המוות אנחנו לא צריכים מיקור חוץ. לא גלות ולא רדיפות, לא קוזאק ולא פריץ. אומה ריבונית אנחנו, ואת הבית אנחנו יודעים לפרק בעצמנו טוב יותר מכל צורר. לכן יתכן שהגיע הזמן לרדת קצת מהנוכחות האובססיבית של אויבינו, רודפינו ומבקשי רעתנו, ולהזמין אל שולחן ראש השנה מאכלים עדכניים שיתכתבו עם צרות אקטואליות יותר.
נכון, טור זה אינו מתיימר להיות מדור בישול, או להתחרות בשפים המהוללים שכותבים בהמשך המוסף, אבל לקראת החג, וכשירות לציבור אני מתכבד להציע כמה כיווני מחשבה. אין ספק שכל אחת ואחד מכם יכולים לקחת אותם למקומות יצירתיים, ואולי אפילו אכילים. לעולם לא אשכח כמה כישרון ועמל השקיעה אימי ז"ל בניסיון להפוך את קציצות התרד [-שבראש השנה נקראות "סלקא"] למשהו שילדים מסוגלים להכניס לפה. ואם היא הצליחה, לכולנו יש לאן לשאוף.
**
למשל, די בקלות ניתן להרכיב סעודת חג חלבית שתהלום כמו כפפה את חסידי תוכנית ההיפרדות. האנשים החביבים האלה התייאשו סופית, כך הם מספרים. אין מכנה משותף, אין אמון ואין עתיד, אבל יש חגים ושולחן צריך לסדר, אז הנה:
פסטה ברוטב אלפרדו, תעשה את העבודה. פסטה, כנגד "סגרנו את הבסטה". והאלפרדו- האם צריך לומר זאת בקול?- לא רק יעטוף את המנה במעטה לבן, אלא גם יסגור לנו את הפינה עם שני משחקי מילים מתבקשים – גם תוכנית ההיפרדות וגם ההתבטאויות של מר פרדו, ראש המוסד לשעבר שמשהו לא ברור עובר עליו לאחרונה.
למנה היפה הזאת הייתי מוסיף חמאה, שתתכתב עם המחאה, וגבינת "בושה" צרפתית. לקינוח נמליץ על פלאצ'ינטה שלא נשכח לרגע את הלקח ההונגרי. ולא אמרנו מילה על שטראוס.
חג שמח.
**
חובבי הניימ-דרופינג יוכלו לערוך סעודה דשנה לסיכום השנה החולפת. תומכי הממשלה ישמחו לזלול כמה שיש-ברק, ולנגוס בפרי השיקמה העסיסי. אנשי מערכת החינוך יפרסו לעצמם נתחים יפים של קיש, ואנשי התאגיד ישימו קרעיים על האש. נערי הגבעות שוב ישרפו את פאי הרועים. ואת כל זה ילווה יין מוגז מיקב שאטו דיסטל-אטבריאן.
בתיאבון.
**
בואו, מי שצירוף המילים "ימין על מלא מלא" עדיין לא מעורר אצלו כל אירוניה, הוא לא אחד שנוכל להציע לו ארוחת חג חלבית. ההצעה שלנו היא ללכת על המלא בכל הכוח. אורז מלא הוא עניין של טעם נרכש, אבל מקמח מלא אפשר להכין קיש לא רע. ומקמח מלא-מלא אפשר רק לנחש מה ייצא לנו. מילה נוספת שכיכבה בשנה החולפת הייתה "תפנימו". בן גביר, אלמוג כהן, וחברים נוספים, הטיחו את ה "תפנימו" בתקשורת, בבגץ, בציבור הישראלי, בנשיא ארה"ב, ביקום ובמי לא. ואכן, עם הזמן נראה שכולנו הפנמנו. תבשיל של חלקים פנימיים? מעורב ירושלמי?
שנה טובה.
**
חוץ משולחן החג, ראש השנה הוא יום של חשבון נפש, אבל אצלנו כל אחד מצפה שמישהו אחר יתמתן, ייקח אחריות ויגלה איפוק. כבר נמאס מהנאומים וההפגנות שבהם אישים שיכורי כוח ותפוחי וורידים קוראים לכולם לגלות ענווה, ולהכיר במגבלות הכוח.
שתי המילים שחגגו לנו את הצורה השנה היו ללא ספק "דמוקרטיה" ו"דיקטטורה", ואת שתיהן לא כדאי לאכול. שני המחנות נופפו בצמד המילים הללו והן היו אלמנט מרכזי ובולט בכל אחד מעברי המחלוקת. כל מחנה טוען שהוא הדמוקרט האמיתי, האותנטי על פי כוונת המשוררת, והאבו-שוקרי העוד-יותר מקורי של הרוח הדמוקרטית. כמו במשחק מראות, בכל אחד משני המחנות מגיבים באותו בוז עצמו לטענה הזאת. כן בטח... אתם דמוקרטים, אתם? אתם מוציאים שם רע לדמוקרטיה!!
דבר דומה קורה עם הדיקטטורה. כל אחד בטוח שכל מה שהשני רוצה זה דיקטטורה. זה צועק "דיקטטורת בגץ". וההוא מוחה נגד דיקטטורה תיאוקרטית. יש סיבה טובה להאמין לשניהם, אבל הם בתגובה, מגחכים- "איך אפשר בכלל לטעון דבר כזה?! אני? דיקטטורה?! חמוד שכמוני, ישראלי יפה ושורשי, ששירת בנח"ל, בגולני, ב 8200, בחיל האוויר ובמחסומים. מסורתי שכמוני, ליברל, הומניסט, שומר מצוות, חילוני אבל מחובר, ערכי ומשרת, איך, למען ה' או המפץ הגדול, איך אפשר לטעון שאני בעד דיקטטורה. "
והאמת היא שיש סיבה טובה לשמוח על כך שרבים מאיתנו נחושים להגן על ערכי החירות הליברליים. אבל בדיוק לכן, כולם, נבחרים ושופטים וכל מי שביניהם, חייבים לאמץ את מה שהם דורשים מכל היתר. הכרה במגבלות הכוח. טיפת ענווה. קצת פחות נצחנות ודורסנות. המילים הללו נכתבות בשעה שבה עדיין לא ידוע מה הכריע בגץ. תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון.
שנה טובה לכולנו.