בדבר אחד אין ויכוח. בדבר אחד אין ספק. העולם הוא מקום קצת יותר טוב מאז אותה תאונת מסוק באיראן. באופן אישי לא הבנתי את הדיווח "נחיתה קשה". אצלנו לא היה קשה בכלל, והבשורה מאיראן נחתה פה ברכות מלטפת של מלחמת כריות. קשה לזכור מתי הודעה על תאונה שימחה כל כך, ואני מתנצל מראש אם בין נוסעי המסוק היו, במקרה, גם חפים מפשע. ובכל זאת רבים מאיתנו חשו אי נעימות עם הנעימות שהם חשו. נזכרתי בבוקר ההוא, לפני שנים, כשהגעתי בתלבושת האחידה וילקוט לבית הספר, אחרי בשורת מותו של גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים ושונא ישראל. בחצר בית הספר תחכמוני בבת ים, רקדו כולם במעגלים. רקדו ושרו. "נאצר מת, אשתו חולה" ו"עם ישראל חי". באמונה שהם בעצם אותו שיר עצמו. לא היה שם גרגר של רוע בריקודים האלה, וגם לא תאוות נקמה. רק הכרה ילדותית ובריאה בכך, שיש בעולם אנשים אשר ירידתם מהבמה, היא אירוע משמח. שיש טוב ויש רע, והעולם הוא מקום אנושי יותר וטוב יותר, ללא נוכחותם המאיימת והרצחנית של אנשים כמו ראיסי. כרגע, משום מה, איראנים גולים חשים נוח יותר להביע שמחה פומבית מאשר שכניהם בלונדון או בבוסטון. אין להם בעיה לרקוד ולחלק ממתקים ולהעיף כדורי גונדי באוויר. הם עדיין לא נעשו מערביים מספיק, כדי לאבד את החוש הבריא לטוב ולרע, לשמחה ולעצב.
האם ראיתם את הדיפלומטים הצבועים שקמו על רגליהם, באיחוד האירופי או משהו כזה, לדקה דומיה? האם למישהו מביננו עדיין לא ברור שמחוות האבל העקומות והחלולות הללו, בוקעות בדיוק מאותו מקום שממנו יצא השבוע התובע של בית הדין הבינ"ל בהאג והושיב את ישראל ואת חמאס על אותו ספסל נאשמים? תרבות ריקה מחוללת גינונים ריקים, וכך קרה שהשבוע עמדו לא מעט דיפלומטים מערביים גנריים, חנוטים במיטב הטקסטיל הגנרי, ומתוך תפיסת עולמם ההומניסטית גנרית, הביעו צער חלול על התפגרותו של מי שזכה לכינוי "התליין מטהרן". ולא בגלל שהוא עוזר בבית עם הכביסה.
הרודן שדאג לכך שנשות ארצו שהשתתפו במחאה, ייאנסו עם כניסתן למעצר, ואף טרח לנכוח במעמד באופן אישי. רב מרצחים שתחת שרביטו המזוויע, עמודי התליה ברפובליקה האסלאמית כמעט וקרסו מעומס. בעיקר מתנגדי משטר נתלו שם למוות, אבל גם נערים צעירים שנתפסו, אבוי, כשהם מתחבקים באופן שנראה למישהו, כאילו גבל בהומוארוטיקה. על תליין ההמונים, שונא זולת שאין דומה לו, הפטרון של חלאות חמאס - קמה והיתה דקה דומיה. דומיה שיכולה לשרור רק בתוך ריקנות מוחלטת.
**
פרשנים ניסו להעריך איך ישפיע מותו של ראיסי על המצב. רובם קובעים בעצב, ששום דבר לא ישתנה. מחליף יימצא עד מהרה. אותו מחליף, תנוח דעתכם, לא יהיה טוב מקודמו ולא צדיק ממנו. הם עדיין לא הרחיקו לכת עד כדי האמירה ש"כולנו עוד נתגעגע לראיסי", אבל כמעט ודגדג להם לומר זאת. למה? כי כך נהוג לומר אצלנו כבר שנים.
אינני מומחה לפוליטיקה האיראנית, ולמרות שתמיד היו לנו שכנים פרסים, וחברים פרסים, גם השליטה שלי בשפה העתיקה והיפה הזאת, מכסה בקושי כמה מאכלים נהדרים ואיזה שתי קללות די עסיסיות. ובכל זאת אעז לומר שחייבים להתייחס לנקודה אחת: המזרח התיכון מאוכלס בעיקר באנשים מאמינים. תמונת העולם שמזיזה את גלגלי המחשבה במרחבים הללו, כוללת בתוכה סמלים דתיים, רעיונות דתיים, ולפעמים גם יומרה לזהות במציאות את סימניה של אצבע האלוהים בכבודו ובעצמו. הוא ולא שרף. הוא ולא מלאך.
לא פעם, למשל, נשמעים הוגים מוסלמים שטוענים בלהט שהעובדה שחלק גדול כל כך מאוצרות האנרגיה העולמית שוכן דווקא במעמקי האדמה והים של ארצות האסלאם, לא יכולה להיות מקרית. העולם המתועש, חילוני מערבי וליברלי ככל שיהיה, תלוי במשאבי הנפט והגז. אלו רובצים, מה לעשות, לא מתחת לכרמי היין של פרובאנס, ולא למרגלות הביג בן. כדי להפעיל את תעשיית המתכת בגרמניה, או את מפעלי הרכב בצ'כיה, צריך להישען על האוצר שנמצא, איפה? בטריטוריות מוסלמיות. מקומות בהם לא התרחשו המהפכות המודרניות – לא המהפיכה התעשייתית ולא הטכנולוגית, לא הפמיניזם ולא הרוקנ'רול. אבל נפט. המון נפט. וכדרכם של דרשנים, הם ממשיכים ותוהים, רטורית כמובן, למה הוא שם, הנפט? למה דווקא שם?
והתשובה - האם צריך לומר זאת בקול? – היא שהנפט שם, כי כך רצה ריבון העולמים. או ליתר דיוק: ראב אל עלמין. לא בהצבעה דמוקרטית מוקם הנפט במקומו, לא מתוך חלוקה סוציאליסטית צודקת בין העמים, ובטח שלא מתוך התאמה להתפתחות הטכנולוגית שמתרחשת מעל פני האדמה. הנפט שם, כי כך עלה רצון מלפניו, אל-חמדוליללה.
אם תרצו, ההכרה האמונית הזאת היא אחד המנועים הפנימיים שחוללו ודחפו את ההקצנה של רעיונות כמו הג'יהאד העולמי. כי אם באמת, אצבע אלוהים בכבודה ובעצמה, הביאה לכך שכל ההתפתחות המודרנית [החילונית, הפרוצה והשנואה] תהיה תלויה בפוליטיקה המוסלמית, ותמלא את קופותיה בעושר דמיוני, איך אפשר שלא לראות בזה רמז וקריאה לפעולה.
נכון, ברוב המקרים ישראל והיהודים סובלים מהאנרגיה הדתית שמתחוללת במזרח התיכון. הרעיונות הדתיים שמסביבנו, מרעיפים לעברנו בדרך כלל רגשות עזים שיש בהם, סליחה על האנדרסטייטמנט, מעט מאוד חיבה. או סובלנות. או הכרה בכך שגם היהודים הם בני אדם שנבראו בצלם. אבל אי אפשר לבטל את האפשרות שבסיטואציות מסוימות, אותה גישה דתית ששוררת ברחבי השכונה, ובאיראן בפרט, תשחק דווקא לטובתנו.
איך בדיוק? ובכן, תוך כדי מלחמה היסטורית שאיראן הכריזה על ישראל; חודש אחרי שהוציאה מתקפה אווירית ענקית [ועקרה] נגדה, בימים שבהם נציגיה של איראן מתחרים נגד עצמם מי ישחרר התבטאות קיצונית יותר ורצחנית יותר נגד היישות הציונית... ובכן כשבאותם ימים עצמם קורה מה שקורה, ודווקא המסוק המסוים שבו יושב הנשיא ראיסי מתרסק כפי שהוא מתרסק, האם זה מופרך כל כך להניח שיהיו מי שגם הפעם יחשבו שמדובר באצבע אלוהים? אצבע ברורה וחדה אל תוך העין, בלי עין הרע? האם זה מופרך כל כך להניח שמי שרואה את אצבע אלוהים בכל התפתחות עולמית גדולה וקטנה, יראה אותה גם הפעם, וטיפ טיפה יירד לו החשק לרתום את כל משאביה של איראן למלחמה שאין אבודה ממנה?
**
אם מדברים על הרוח הדתית שמנשבת בחיינו, חייבים לומר מילה על הראשון לציון הרב יוסף, והדברים שאמר לאחר ליל המתקפה האיראנית. בסוף השבוע האחרון הקדיש העיתון "מקור ראשון" כמה וכמה עמודים לתגובות מלומדות וחריפות על קביעתו שלא צה"ל, לא הרמטכ"ל, ולא ההגנה האווירית, אלא רק תלמידי הישיבות שומרים על ישראל. בקצרה, ובלי לרדת לדקדוקי הטיעונים, גם עיתון דתי ושמרני כמו מקור ראשון, התקשה למצוא מילה אחת טובה על דברי הרב הראשי. דבריו בעיתיים לא רק מבחינה ציבורית, גם מבחינה הלכתית ותורנית אי אפשר להגן עליהם. כל תלמיד חכם בינוני, לא ראשון ולא ראשי, יכול להפריך אותם בקלות ובלי חמדה. כי באמת כבר לא נעים. מה שמעלה את השאלה: ומתי לאחרונה זכינו לדרשה יפה מכבוד הרב וחתן פרס ישראל? מתי לאחרונה זיכה את הציבור בדברי תורה תמימה, משיבת נפש ומחכימת פתי? משהו שאפשר להגיב עליו ב"אשריכם ישראל". "חזק וברוך". ולא רק בזעזוע.
הימים המתוחים הללו יכולים היו להיות שעתה הגדולה של היהדות הספרדית. מספיק להציץ במעיינות המים החיים של רבותינו מהדורות הקודמים – הרב עוזיאל, הרב כלפון הכהן, חכם בן ציון אבא שאול, או הרב עובדיה יוסף זצ"ל – כדי להבין כמה הפסידה ישראל מהפוליטיקה הקטנה סביב בחירת הרב הראשי.