ביציאה מהלוויה של כרמלה ונויה, הלב שבור והשאלות קשות ועצובות: ומה עכשיו? ואיך חוזרים לניר עוז? והאם יש בכלל ניר עוז לחזור אליו? איך אפשר לומר "ניצולי הקיבוץ" כמו בסיפורים המהוהים על יהודים ששרדו מעיירה שאיננה. והיו שם חברות וחברים מכל הקיבוצים והתקופות. וחברים של דור, הבן שחזר בתשובה, חסידי ברסלב בכל הצבעים וכל סלסולי הפיאות.
ואת עוצמת הכאב והזעקה שעלו מן ההספדים אי אפשר היה לשאת. והשאלות הופנו לכל עבר, כאילו מישהו מן הבאים מחזיק איזה מידע. איך חוזרים לחיים כפי שהיכרנו אותם, ומתי שוב נשמח במשהו. ומתי נצחק? והרי החבר'ה הכי מצחיקים כבר אינם.
ורציתי לעבור בין כולם ולהזכיר שאנחנו אלופי העולם בלחזור. שאם המלחמה הזאת מזכירה את כל מלחמות ישראל כולל 48, אז יש ממי ללמוד. מכפר עציון, ויד מרדכי, וגדות ונגבה, וכל מקום שידע ימי אימה וצעדים כבדים ביציאה מבתי הקברות. וכולם חזרו אלינו ואנחנו חזרנו אליהם. ולמען האמת המילה המדויקת היא "לשוב". כי כששבים לא חוזרים לאותה נקודה, אלא מחדשים ומתקנים את מה שצריך. וצריך. אוהו כמה צריך.
פתאום, כמו שקורה לפעמים, נזכרתי בחיוך בקטע קטן שהתרחש בזמן ששירתנו כנחלאים בקיבוץ טירת צבי.
יום אחד יצא טרקטור לעבר בריכות הדגים והשדות היותר רחוקים. נהג הטרקטור היה מזקני הקיבוץ, ובעגלה מאחור ישבו נחלאים, מתנדבים וסתם צעירים פראיירים מהסוג שנהוג להעלות על העגלה הכי מטלטלת במשק, בדרך למשימה מרתקת כמו סיקול אבנים או ניכוש עשבי-ענק בחום של 50 מעלות. פתאום, בשביל צר בין הבריכות, נעצר הטרקטור ולא זז. רוב החבר'ה אפילו לא שאלו מה קרה. הם שלפו סיגריות, או סתם מתחו את הרגליים. אבל אחרי דקות ארוכות בהן הטרקטור עמד במקומו, חלק מהם הואיל להרים ראש, ולנסות להבין מה סיבת העיכוב. ממול, על השביל הצר עמד טרקטור מהקיבוץ השכן – שדה אליהו. על ההגה ישב קיבוצניק קשיש ודומה להפליא לטרקטוריסט שממולו. חולצה כחולה, שפם לבן, כובע חסר צורה. שני הטרקטורים עמדו זה מול זה כמו שוורים, ולאיש מהם לא היתה כוונה להכניס רברס, למחול על כבודו ולפנות את הדרך. מה פתאום?! שנים של תחרות סמויה וגאוות יחידה פעמו כעת בין שני הטרקטורים. רק אחרי נצח קטן, וכנראה בגלל פנייה עצבנית במכשיר הקשר, ויתר הקשיש משדה אליהו, נסע לאחור, וחיכה שם בזעף. כשעבר על פניו הטרקטור של טירת צבי, הוא צעק "מאז שהדפתם את הירדנים ב 48 תפסתם תחת!!".
הטרקטוריסט מטירת צבי חייך לעצמו בסיפוק, ונשך גזר שהוציא מהכיס. והצעירים שעל העגלה, צחקו קצת וקיבלו שיעור קצר בהיסטוריה ובאגדות מקומיות שמצליחות להזין קטטות נהגים גם עשרות שנים לאחר מכן. בימים אלו מתחילות להיאסף וכבר להיכתב האגדות הבאות שלנו. סיפורים על תעצומות רוח וגבורה, שלא היו מביישים שום 48 שבעולם. גיבורות וגיבורים, רבים כל כך, בלתי צפויים כל כך. גבורה אזרחית וגבורה קרבית, גבורת הורים וילדים, ואנשים שהצילו יישובים שלמים שעדיין לא יודעים לאן לפנות כדי להודות להם על כך. וההבנה ההולכת ומתבהרת שהפנים המופלאות שהתגלו בישראל מאז השבת השחורה, הן הן הפנים האמיתיות שלנו. אם אנחנו לא רוצים לחזור על עצמנו, אלא לשוב לעצמנו, כדאי מאוד לכולנו שנצרוב זאת, ונזכור, ולא נשכח לעולם.
**
כל מי שלא נולד אך אתמול, מכיר את שלב הרברבנות של האויב, איומי הטבח וחלוקת הסוכריות, ואת המהירות המדהימה שבה הוא עובר לעמדת הקורבן המסכן. גם ב 48 יצאו הערבים לטבח אכזרי, וגם אז היה ברור מה יקרה לכל ישוב שיפול לידיהם. מנהיגיהם הנרגשים הבטיחו מראות אימים שכמותם לא ראה העולם מאז המונגולים. יתכן מאוד שאילו היו אז ב 48 טלפונים חכמים ורשתות חברתיות, היה להם קשה הרבה יותר לטוות את הבדיה שהם קוראים לה "נאכבה".
היום הכל מצולם ומתועד. שלב הרברבנות עצמו כבר כולל המון תיעודים רצחניים וצהלות שמחה שעליהם אסור לנו לסלוח אי פעם. כדאי מאוד שגם את שלב הבכיינות הבלתי נמנע, נבלום עוד כשהוא קטן.
**
חייבים לזכור גם את ימי הרעה. את הרוע עצמו. ואת הימים בהם התכחשנו לפניו המפלצתיות. התכחשות שנבעה ממקומות טהורים ושוחרי טוב, אבל הובילה לאסון נורא. בכל הנוגע אלינו, אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו עד ה 7 באוקטובר, והשאלה היא איך נצליח להעביר לעולם את מה שלנו כבר התברר. איך, מחד, נשמור נפשנו מתיאורי הזוועה. נחסוך מעצמנו את הסרטונים. ומאידך לא נחסוך מהעולם ומהזיכרון האנושי את מה שאסור להתעלם ממנו. לא ניתן לאיש לשכוח שהקטעים המזעזעים ביותר הועלו לרשתות על ידי בני השטן עצמם, כחלק מאורגיית המוות והפולחן החולני שהם שקועים בו. אירופה הקלאסית מלאה בפסלי שיש וברונזה שמתארים מאבק דרמטי עתיק כמו הציביליזציה עצמה: האדם מכניע מפלצת. מקומיים ותיירים משוטטים בין הפסלים האלה שכבר מזמן לא אומרים להם שום דבר, והם לוגמים מקיאטו שיבולת בכוס נייר, מברווזים שפתיים לצילום סלפי ומעמיסים שקיות בחנויות האופנה. האם יש בישראל גוש שיש גדול מספיק כדי לפסל את גבורת שדרות וכפר עזה, עלומים ונירים, בארי ואופקים?! האם יש לנו מספיק כישרון ועוז רוח כדי לתאר את מלוא כיעורה של המפלצת.
ההיסטוריה בכבודה ובעצמה הציבה אותנו בחזית המאבק בין הטוב לרע, בין האנושי לבין השטני, ולא נוכל לברוח מהתפקיד הזה. אין ברירה אלא לנצח.
**
אשתי ["העוכרת" זה רק כינוי חיבה. לא לאבד הומור!!] ואני ביקרנו בכמה חמ"לים אזרחיים בשבועיים האחרונים. הגענו בתקווה למצוא מידע חדש על בני משפחתנו החטופים והנעדרים [ששתיים מתוכם, זוהו לבסוף. רצוחות] ולברר איך אפשר לעזור. אבל יצאנו משם בתחושה שאנחנו יודעים איך היינו רוצים שתיראה מדינת ישראל לכשתקום. הביקור בחמ"ל של גני התערוכה, שמנוהל על ידי "אחים לנשק", היה אירוע משנה תודעה. בתקופת המחאה כעסתי על החבר'ה האלה. חשבתי, ואני עדיין חושב, שהכרזות הסרבנות היו מהלך מזיק. תכל'ס, ברגע האמת, כשכל הקונספציות, המגננות והגדרות קרסו, מי שהתעשת ופעל, זיהה את הצרכים ואת חוסר התפקוד של המדינה, ו"נכנס מתחת לאלונקה" בעוצמה ובכשרון- מעשה עוצרי נשימה, היו החבר'ה הנמרצים האלה. ומי ששלח אותם לעזאזל, והדביק להם כינויי גנאי, קרס לחלוטין, נעלם כלא היה, ורק השד, או וועדות החקירה, יידעו לאן.
אחרי הסרטונים שנאלצנו לצפות בהם שם, בתקווה לזהות פנים של אחת החטופות. אחרי שראינו אופנועים מובילים נשים, נערות וסבתות ישראליות ברחובות עזה. ואת החגיגה המחליאה סביב, שבה השתתפו כולם, ילדים וקשישים. אני מודה שהמילים "חפים מפשע", בהקשר העזתי, איבדו תוקף. לא ראיתי עזתי אחד שצעק "בושה" או "דגל שחור", או לפחות הסיט את מבטו הצידה. כששמעתי את נאום ביידן השני, רציתי לקחת אותו לאחד המסכים בחמ"ל, לתת בידו טוש ולומר אנא, סמן בעיגול את החפים מפשע שעליהם דיברת. שנאה רצחנית כלפי יהודים היא פשע. מי חף?
**
האם למישהו עדיין לא ברור שהשנה לא מזיזים את השעון ולא מקדימים את החשיכה?