יכול להיות שאין עוד מילה שטרם נשחקה. לגמרי יתכן שאין כלל מה לחדש. שכל מילה נוספת היא בזבוז של זמן ואנרגיה. שהכל כבר נאמר, כלומר: נצעק. נצרח. הרי לדבר כבר מזמן הפסקנו פה. אנחנו מתחילים מלצעוק הכי חזק, לקרוע בזעף את מיתרי הקול, ואז מגבירים. עם חכם ומבריק שכמונו. ובכל זאת, אם אפשר לסכם את הימים האחרונים, ימים שבהם עדיף היה לכולנו להקשיב יותר, ולדבר פחות. לקרוא יותר, ולכתוב פחות, אז זאת השורה הלא כל כך מקורית שחשוב לי לומר: חברים וחברות, מי שלא מסוגל למצוא צד של אמת במחנה הנגדי – מוטב שישתוק. מי שחש רק משטמה ובוז כלפי הטיעונים והטענות, וגם הכאב והבהלה של אותם אזרחים ישראלים שהצביעו אחרת ממנו – תגובתו כרגע פחות נחוצה. תודה. זאת כמובן זכותכם המלאה לחשוב ולחוש כך, להאמין שאין לכם מה לתקן, ואין חטא להכות עליו; אין ספק שאתם הכי צודקים גם כשכל מה שאתם מדברים עליו הוא נקמה. אבל, ברגע שבחרתם לממש עד תום את זכותכם להיות צודקים הרמטית, ויתרתם על היומרה להנהיג. מי שאמור להוביל את העם הזה ולשרטט לו כיוון וגם עתיד, חייב להיות מסוגל לאותו מבט שקול, שאין לכם. בפשטות, איך תשרטטו עתיד אם אתם מתקשים להבין שעתיד הוא בהכרח עתיד משותף.
ראיתי השבוע יותר מדי אנשים בטוחים בצדקתם. זה לא מראה מלבב או נוסך ביטחון. ראיתי אותם בשני הצדדים. ראיתי גם שבקצה שני הצדדים מקפידים להיעלב בכל פעם שנערכת השוואה בין הצדדים. וגם זה לא מלבב, אם כי קצת מצחיק. באיזו חוצפה הוא מצייר את הסימטריה השקרית הזאת. הם אמרו על נשיא המדינה, שדברים לא הצילו דבר, חוץ מאשר משהו מכבודנו. אנשים טובים מכל בחינה אחרת- מה טובים? נהדרים– הגיבו השבוע למילים כמו הידברות או הסכמה רחבה, כאילו מדובר בסוג של מגיפה. כן. ואני לא חושב לרגע שהם אזרחים סוג ב'. אני רק חושב שהם אזרחים סוג בייס. סליחה ומחילה על משחק המילים הגלותי והנלוז למדי. אבל כן, עם כל הכבוד ל"בייס", הגיע הזמן שנבחרי הציבור, וגם סתם מנהיגים, יתחילו להביא בחשבון לא רק אותם, אלא גם את שאר האזרחים. למען ה', עם ישראל כולו עדיין לא הפך למהדורה נרחבת של בן כספית וינון מגל, קטטה גנרית בע"מ. רבים מאיתנו עדיין מסוגלים לשוחח עם העולם ועם עצמנו בלי לפתוח כל משפט במילים "אתה לא שווה תגובה". ישראלים רבים עדיין מאמינים שקללות וגידופים הם דרך מוזרה מאוד לנהל חיים ציבוריים, ושכל צד במחלוקת שקורעת אותנו שווה תגובה. וואחד תגובה היא שווה. מעמיקה ושקולה וקמוטת מצח. הישראלים הרבים האלה הם לא אזרחים סוג א', אבל הם בטח לא אזרחים סוג בייס.
**
מי שחושב שמערכת המשפט שלנו חסרת כל דופי הוא אדם מנותק מהמציאות. מי שההומוגניות של שופטי העליון נראית סבירה בעיניו, לא יכול להתפלא שאנשים מאבדים עניין ביכולתו לחוות דעת. מי שחושב שאירועי ההתנתקות, כולל מעצר המפגינים, היו דמוקרטיים להפליא, שיהיה בריא. לשבוע הסוער הזה קדמה סדרת ראיונות בתקשורת. רובם היו מדכדכים עד מייאשים, באשר שוב התגלה שגם אנשים כמו פרופ' אסא כשר או השופטת פרוקצ'יה, לא מסוגלים לספוג כל ביקורת. כל ראיון עם איש רוח, הוא הבטחה למפגש מרחיב אופקים עם מגדלור. כשמתברר שזה בסך הכל מגדל שן, האכזבה היא מרה.
מצד שני, המהירות שבה עברנו מקריאה לביקורת ותיקון, להכרזה שמערכת המשפט היא דיקטטורה, והשופטים הם אויב, היא לא בדיוק סימן לשיקול דעת. עדיין לא נולד אמן החושים שיצליח לברוא את הלהטוט שיכשיר את אריה דרעי כחבר ממשלה. אבל כל עוד מחנה המחאה מתעלם באלגנטיות מכמות ההתבטאויות הגזעניות שמטנפות את הביקורת המוצדקת שלו, אף אחד בקואליציה לא אמור להתרגש יותר מדי.
מהבחינה הזאת, דבריו של הנשיא השבוע הזכירו למי שמתעניין שיש צד נוסף בויכוח הישראלי. צד שלישי שיותר מכך שהוא מסוגל לראות את מה שישר ומה שעקום בשני הצדדים, הוא פשוט לא מסוגל שלא לראות אותם. ברמה הפוליטית המיידית, זהו המחנה החבול, הנלעג והמדמם ביותר בישראל. במבט היותר רחב, זוהי העתודה היחידה שכדאי וחובה להשקיע בה.
**
מפעם לפעם אני מושך ספר מהמדף כדי לקרוא ממנו לילדים לפני השינה. לפעמים אני בוחר ספר שקראתי בעבר ורק חיכיתי להזדמנות לשתף בו את הקטנים. בפעמים אחרות אנחנו נשמעים להמלצות מחברים ומהרשת. אבל יש גם פעמים שבהן, כמו שכתבתי, אני פשוט מושך ספר אקראי מהמדף, וקורא ממנו לילדים בלי לדעת למה נכנסתי.
זה בדיוק מה שקרה לי עם הספר "גבעת האיריסים השחורים" של יצחק נוי. הספר יצא בשנות ה-80 בתקופה שהייתי חייל משוחרר ולא גיליתי עניין בסיפורי ילדים ונוער. בילדותי האזנתי כמעט מדי יום לקולו של יצחק נוי ב"חתול בשק" והתוכניות "לאם ולילד", אבל שום דבר לא הכין אותי ל"גבעת האיריסים השחורים", ולשאלה, איך לא נתקלתי בספר המטלטל הזה עד עכשיו.
כך אני מוצא את עצמי קורא לילדי על ילדים מושבניקים בשנותיה הראשונות של המדינה. חייהם משתנים, כאשר על גבעת החול הסמוכה למושב- הגבעה "שלהם"- שבה נהנו מפריחת איריסים וזללו תאנים, ובה שיחקו ובילו את שעות הפנאי שלהם, הוקמה מעברה לעולים חדשים יוצאי מרוקו. המעברה מטלטלת את חייהם ואת חיי המושב. יצחק נוי [נוישטט] מספר על ילד בשם יפתח נוילנד, שמתאהב בילדה סוזי אזולאי, ומוצא את עצמו מול כל חברי ילדותו שמתייחסים לעולי מרוקו במילים שהיום אף אחד לא היה מעז לכתוב בספר לילדים.
אני קורא לילדי את העברית הישנה והעשירה של יצחק נוי, ומדי פעם עוצר לקחת נשימה, להסביר ביטוי נשכח או לבלוע גוש שנתקע בגרון. מדי פעם מרים את הראש ומזכיר להם שהסבא והסבתא שלי, שהם לא זכו להכיר, חיו גם הם במעברה על גבעות הכורכר הסמוכות לחוף הים. והיו שם ימים שמחים ומרגשים, ומפגשים עם אנשים אציליים ונפלאים, אבל היו גם ימים לא פשוטים, ודיבורים שקשה להאמין שמישהו יכול להוציא מהפה שלו. וכן, תמיד יהיו אנשים שיחשבו שהגבעה שייכת להם. האופק שלהם גם הוא, וכך גם האויר, הים והעתיד.
אבל תמיד תמיד, היו גם יצחק נוי'ים כאלה. או יפתח נוילדים. שיושר לבם ומבטם הצלול הביא אותם לספר. לומר את האמת. להודות בכך שעם כל הכבוד לאנשי העלייה השנייה שהקימו את המושב, אין הצדקה לדעות הקדומות ולגזענות, ואין טעם להסתיר את העובדה שמיום שהגיעו העולים, הפכו החלוצים לבעלי בתים שעוברים בפרדס ומפקחים, וגם מתנשאים, על העובדים המרוקאים. וכל זה, שנים ספורות אחרי שהם עצמם התקוממו נגד הפרדסנים העשירים של המושבות. אני עדיין לא מעז לומר לילדי, שעד עצם היום הזה, הרבה אחרי המעברה על הגבעה, כמעט בכל ויכוח פוליטי ברשת, יקפוץ אדם לא חכם ויטרטר חגיגית ש"את המדינה הקימו אשכנזים חילונים" כאילו לא למדנו כלום.