קשה לשים את האצבע ולקבוע מתי ה"סליחות" הפסיקו להיות חלק מנומנם למדי מלוח הפעילויות השנתי של בתי הכנסת והתפתחו להיות תופעה בתרבות הפופולרית ואטרקציה ירושלמית חסרת מתחרים. מתי בדיוק נולדו מושגים כמו "קונצרט סליחות" "מופע סליחות" או "סיור סליחות" – צירופי מילים שאי אפשר היה בעבר לדמיין. זה קרה, בכל אופן, כשהמושג "טרנד" רק נכנס לשפה העברית ועורר לפתע צורך אדיר בטרנדים סוחפים. כלומר, כשהטרנד עצמו הפך לטרנד.
גילוי נאות, אני הייתי שם, אם כי לא יכולתי אפילו לדמיין לאן כל זה עומד להתפתח. צעדתי בסמטאות כשלראשי כובע של "ברט" ומאחורי קבוצות מבקרים גדולות שנדחקו לבתי כנסת קטנטנים והפרו בן רגע את שיווי המשקל הדמוגרפי בין קומץ המתפללים לבין האורחים שהלכו והתרבו. זה היה טרנד מוזר ולא צפוי. אף אחד ממרכיביו לא היה פופולרי במיוחד. לא המסורתיות. לא ירושלים. לא הזהות המזרחית-ספרדית. ובטח שלא השעה 04:00 לפנות בוקר. ובכל זאת מדי לילה הגיעו עוד ועוד מבקרים – חילונים מאוד. תל אביבים מאוד. לא פעם, אנטי דתיים על פי השקפתם. שלא היה להם אף סבא שקם באשמורת לסליחות – והם יצאו משם בעיניים בורקות. מאוהבים. וסיפרו לכל החברים שסליחות זה המקום הכי חם בעיר, ושיש מה לעשות בירושלים.
ואני זוכר במיוחד את מה שכתבתי באותם ימים על ספרדים ואשכנזים. אין עוד תפילה, מנהג או טקס, שבהם ההבדלים בין העדות הם תהומיים כל כך. היו לילות שבהם עברתי בין סיבוב פאבים לסיבוב סליחות. אבל בפעמים בהם נדדתי עם חבריי בין סליחות אשכנזיות וספרדיות, המעבר היה הרבה יותר קיצוני ומטלטל. לפעמים זה הביא אותנו לתהות האם אכן מדובר באותה דת עצמה. יותר מזה, היו רגעים שחטאתי בתיאולוגיה של גרוש וחצי, ושאלתי את עצמי האם אלו ואלו באמת פונים לאותו אל עצמו.
נתחיל בסוף. כשמסתיימות הסליחות הספרדיות, לא פעם פונה אליך הגבאי או החזן ושואל אותך בחיוך "נהנית?"... קשה בכלל לדמיין שאלה כזאת בבית הכנסת האשכנזי. סליחות של ספרדים הם אירוע מוסיקלי. כולם שרים. כולם מוזמנים לנסות את כוחם בקטע סולו. מה שנקרא "לחטוף עננו" – ולזכות בתשואות או בהקנטות מבודחות. מישהו מחלק תה עם נענע, ועוגיות. פה ושם רומזים לך שבמטבחון מאחור אפשר להתפנק גם על צ'ייסר של משהו יותר חזק. המילים הן "חטאנו לפניך. רחם עלינו" אבל המנגינה היא חאפלה. היהודים הספרדים חוגגים את עצם האפשרות לסלוח ולהיסלח. הם שמחים בהזדמנות לעשות "ריסטארט" נפשי ורוחני לקראת שנה חדשה, ומהללים את אלוהי אבותינו על כך שהוא לא רק מאפשר את המחילה וההתחדשות, אלא אפילו רואה בה את גולת הכותרת של מפעלו. מי אל כמוך! כמו שמריע אחד מלהיטי הסליחות של יום הכיפורים.
והאשכנזים? ובכן, גם לאשכנזים יש פיוטים רבים ויפים. אבל משום מה לא שרים אותם. ממלמלים. חלק גדול מהם כתוב כמו חידת היגיון עתיקה. הם לא נגישים, והעובדה שבכל יום פוגשים פיוט אחר, בניגוד לספרדים שחוזרים על רשימת השמעה שכולם מכירים, לא עוזרת להנגיש אותם. אבל הנקודה המהותית ביותר היא אווירת הקטסטרופה שמלווה את הסליחות האשכנזיות. מה לעשות חלק גדול מהקטעים הללו נכתבו בדם מייד אחרי פוגרום וכמעט במהלכו. סביב מסעי הצלב הארורים או הזוועות שספרי ההיסטוריה שלנו קראו להם "מאורעות". בסליחות האשכנזיות לא חוגגים את הסליחה. אלא מביעים את האימה מפני האפשרות הנוראית, שהיא כבר לא קיימת. שהאל הטוב הפסיק לסלוח. אחרת, איך אפשר למען ה', להסביר את ההיסטוריה היהודית.
כשאומרים שהסליחות הפכו לטרנד ישראלי, מתכוונים לרוב לסליחות הספרדיות-מזרחיות-מרוקאיות. התופעה שמכונה "קונצרט סליחות", היא אירוע מוסיקלי עשיר שלא נשקר אם נאמר שיותר מ 90 מהתוכן שלו לקוח מסדר הסליחות הספרדי, בתוספת דובדבן אשכנזי בודד כמו "אבינו מלכנו" לקראת הסוף, או להיטים חדשים יותר כמו "רחמנא" ו "תהא השעה הזאת" – לשם האיזון ואהבת ישראל. זאת נקודה חשובה, בין היתר, כי הסליחות הן ככל הנראה המקרה הראשון בתולדות התרבות הישראלית שבו הצד הספרדי-מזרחי נטל את ההובלה באופן חד משמעי. אפשר גם להבין את זה. הישראליות היא בסך הכל תופעה אופטימית ושמחה, וזה לגמרי לא מקרי שלהמנון שלנו קוראים התקווה. מה לנו ולקסטרופה? הנוסח המייבב של מזרח אירופה, נתפס לא רק כשריד גלותי, מבחינות רבות הוא נחווה כמשהו לא רלוונטי לחיינו.
דברים לא רלוונטיים סופם להיעלם. ואכן, בשנים האחרונות, נשאלה לא פעם השאלה האם יש בכלל עתיד ותוחלת לסליחות בנוסח האשכנזי? האם יכול להיות שאין מנוס אלא להשלים עם הפרידה...
מה שמוביל אותנו לשנה האחרונה. למסעות החרב ולמאורעות תשפ"ד.
**
השנה הקשה הזאת החזירה לאוצר המילים שלנו את עצם האפשרות לקטסטרופה. לרוע מוחלט. לעוצמת השנאה הברברית שהתשוקה שלה לחלל את צלם האדם, היא משהו שמותיר אותנו חסרי מילים ואונים. ברגע שבו שאלנו את עצמנו איך נועלים מבחוץ את דלת הממד, מאיזה חלון אחורי אפשר לברוח, מה עושים עם הילדים, ומה ניקח איתנו? ובכן, ברגע הזה חזרנו כולנו להיות היהודי ההוא שאיש מאיתנו לא האמין שהוא רלוונטי לחיינו. ברגע הזה, שהתרחש מספר פעמים בשנה האחרונה, אצל כל מי שאני מכיר, חזרנו פתאום למצב תודעה שמאפשר לי, לפחות, לראשונה בחיי, וידי רועדות על המקלדת כשאני כותב זאת – להתחבר ולהזדהות עם סדר הסליחות האשכנזי. הממלמל. הלא שמח. המתקשה להיות אופטימי. המודע עמוקות לכך שקטסטרופה היא בפירוש אפשרות.
**
זה לא מקרי שאף אחד מפיוטי הסליחות לא מתרכז בעבירות שבין אדם לחברו. בנושא הזה חזל היו מאוד ברורים. עבריינות חברתית, לא נפתרת בבית הכנסת. תפקידו של הפוגע לקחת את עצמו בידיים, להרכין ראש ולרצות את חברו. הנפגע ההגון חייב גם הוא לשמור על חוש מידה, ולא לטרטר עד בוש את המתנצל. אבל רק הוא, הנפגע, יקבע האם זה הזמן לסלוח.
השבוע התפרסם מאמר מתועב בעיתון המודיע. המאמר השתלח בתושבי עוטף עזה, האשים אותם באסון ה7 באוקטובר, ודרש מהם חשבון נפש. אחרי הסערה שהתעוררה כצפוי, ניסו במערכת העיתון להשמיע קולות אחרים, מתונים יותר. אך זאת היתה דרדל'ה כהלכתה. הרטוריקה החרדית יודעת להיות חריפה, ברורה וחד משמעית כשהיא רוצה. וכאן היא לא רצתה מספיק. במילים פשוטות, אנחנו עדיין רחוקים מהיום שבו עיתון חרדי יתבונן במקרה שבו חרדים תוקפים חילונים ויבחר לקרוא לזה בשם "אנטישמיות". אין מילה אחרת לתאר זאת. ועד שהחרדים לא יקבלו ויבינו שהם לא יותר יהודים מאף אחד אחר, נמשיך למרבה הצער לראות מאמרי שטנה מהסוג הזה.
סליחה דחופה לא פחות, צריכים לבקש אלו שטענו שאין לישראל שר ביטחון. שאמרו שהוא לא מבין בביטחון, לא הוא ולא צמרת צהל. שאמרו "רופס" ו"רפיון" על גלנט ועל הלוי. שקבעו בבוז, שמערכת הבטחון בישראל לא מעוניינת בנצחון ולא יודעת את טעמו. כל הגאונים הגדולים הללו, מטעם עצמם או מטעם הקמפיין, צריכים לכרוע ברך בפני האנשים המשובחים שמנהלים את המערכה בצפון, להרכין ראש, למלמל איזו שטות מתנצלת, ואולי גם לצחצח את נעליהם של כמה גיבורים. אולי בעזרת הכלי בו חטאו. עם הלשון.
שנה טובה ובשורות טובות לקוראות ולקוראים, למשפחות החטופים, העקורים המילואימניקים והחיילים וכל אחינו בית ישראל.