כשנכנסנו לממ"ד בפעם הראשונה ישבנו וחיכינו לבומים. בפעמים הבאות, אחרי שפרטי הזוועות התחילו לזרום, התחלתי לבדוק אם הדלת ננעלת טוב. הלכתי איתה מכות קצת. לא ננעלת. ברגע הבא כבר ניגשתי לנייד וחיפשתי. אז ככה, אחרי מילות החיפוש "איך סוגרים" – הקפיץ לי גוגל את המלים "איך סוגרים דלת של ממ"ד". לא איך סוגרים מרפסת. ולא איך סוגרים חופשה במלדיביים. איך סוגרים נזילה, או תיק הוצל"פ. לא ולא, השאלה של סתיו 2023 היא :איך סוגרים דלת של ממ"ד. איזו שאלה איומה לשאול. איך מונעים מרוצחים מתועבים לפרוץ את קו ההגנה האחרון בדרך לפינה שבה חייך וילדיך מצטנפים ומתחננים, האם אני באמת כותב את המלים הללו?
שני טלפונים, ופחות מחצי שעה לאחר מכן, הגיעו אלינו ארבעה תיכוניסטים חייכנים. איזה דור של אלופים אנחנו מגדלים פה. נערים ביישנים, חובשי כיפות ובעלי נטייה קלה לחנוניות חיננית, שעוברים בשכונה. מפנים מקלטים ומנקים אותם. עוזרים לסדר ממ"דים, לטפל בתקלות נפוצות ולעשות טוב על הלב. היתזנו קצת חומר לשחרור ברגים, ניערנו טוב את הידיות שלא עבדו 15 שנה, והדלת חזרה להינעל. הם לא שייכים לפיקוד העורף או לגוף כלשהו. ולא, הם לא מוכנים לקבל שכר, או טיפ. אשרי העם שככה.
אחרי שהלכו, היבטנו זה בזו ולא היינו צריכים להוסיף מילה. אותות החיים האחרונות שקיבלנו מדודה כרמלה היתה מתוך הממד. היא רק היתה צריכה לצאת לרגע לשירותים, ומאז לא שמענו ממנה. דלת הממ"ד היתה כל מה שהפריד בין החיים לבין הזוועה, שהיתה עלולה להסתכם במספרים גבוהים פי כמה. זה בסדר להיות אובססיביים עם הדלת הזאת. לגמרי בסדר.
לאורך כל הימים הללו ניסיתי ליצור קשר עם חברתי אילנית סוויסה מכפר עזה. היא לא היתה מסוגלת לענות. מהרגע שבו הגיעו המושיעים שלהם, אחרי שעות של אימת מוות, חיילים צעירים שהוליכו אותם בחשיכה ובדממה כאילו שהם בארץ אויב ולא מאחורי הבית, ועד לרגע שבו השורות האלה נכתבות, משפחת בוצר-סוויסה, אילנית, חזי [המכונה בחיבה יחזקאל] ובתם רננה, עדיין לא הסדירה את הנשימה וקולם רועד מאוד.
המילה שתחזור שוב ושוב בשיחתנו היא "שואה". תוך כדי שיחה, הבנתי שאני מדבר עם ניצולי השואה החדשים. שואה בלי שמות רחוקים של גטאות ומחנות, אלא שדרות, ויישובי העוטף ואופקים והישראליות עצמה. ניצולי המזימה הנאצית החדשה, שאינה דוברת גרמנית ואינה מתעטפת בקשקושי גזע כמו-מדעיים, ובניגוד לגרסת המקור היא גם פחות "תעשייתית" ויותר חוככת ידיים בהנאה, ולכן גם שטנית, עד כמה שאין לתאר זאת, מעט יותר.
אילנית היא חברה קרובה. אחת הנשים החזקות שזכיתי להכיר. יוצרת קולנוע ותיאטרון נפלאה ובדרך כלל גם אשת מילים מובהקת. אך עוד לא היום. חלק מהדברים כאן הייתי צריך להרכיב ולנסח מחדש.
-הצלחת לישון קצת הלילה?
כן דווקא נרדמתי קצת. אבל אז התעוררתי וגיליתי שאני לא בבית. ואנחנו במלון בשפיים. ולמה אנחנו פה. ופתאום הכל חזר. [היא מתנשמת עמוקות. צער העולם] תראה הממדים הולכים ונחשפים. וזה נורא. הילדים הכי טובים הלכו לנו. נשחטו. דור שלם של צעירי הקיבוץ. דור שלם של מדינת ישראל. הבטחות גדולות. אינם עוד. לא יצאו למלחמה. לא התגרו בגורל. סתם נטבחו. בבית. בשבילים. הניצולים המעטים הם אלו שבמקרה לא ישנו במגורי הדור הצעיר. נשארו אצל ההורים.
אני לא אומרת שזה הולך ונעשה רע מיום ליום. כי עצם זה ששרדנו זה טוב. אבל היו לנו שעות שחשבתי שתכף נכנסים ורוצחים אותנו.
-את מדברת על הרגעים האלה. על האימה והפחד להתגלות. והדלת של הממד, ושברור מה יקרה אם נתגלה. וכל הקונוטציות זורקות לכיוון השואה.
אני אוד מוצל מאש. אני ניצולת שואה. אני חושבת על זה שכולם מסביבי נרצחו. כולם. משפחות שלמות של חברים שאינם. השכנים מימין ומשמאל. ואני ניצולת שואה גם כי אני חוויתי על בשרי את פחד המוות האיום מכל. אחרי שעות שהמוות דפק לי על הדלת. שאני יושבת עם הילדה שלי במשך שעות מחבקת אותה ומפחדת שתיכף יכנסו ויאנסו לי את הילדה הכי יפה בעולם. ואני כבר שנים בעוטף עזה. ואני כבר שנים בצבע אדום, וממד והפגזות ורקטות וקסאמים אבל זה לא דומה. לא דומה. לא דומה. לא דומה.
לא דומה.
תשמעי, אני אומר לה, לדעתי את ניצולת השואה הראשונה שאני מכיר ששמה "סוויסה". אילנית צוחקת מכל הלב. "צחוק ראשון!! זה מה שאני צריכה. בבקשה תעשה את זה יותר"
**
רבים מגיעים לבקר את ניצולי העוטף במלון שפיים, ביניהם גם אשת הנשיא.
"תשמע, היא הציעה שנשוחח, ונשפוך ונעשה וונטילציה של הכל. אמרתי לה. לא מענין וונטילציה ולא מעניין מה היה. איפה ההנהגה? הנהגה של רוח. שתתן כוח. לנו פה, ולכל תושבי המדינה.
הרי העם מתפקד אלף אחוז. האנשים זה לא הבעיה. הבעיה היא הנבחרים. ומשרדי הממשלה והרשויות שצריכים לצאת כבר מהשוק ולהתחיל לתפקד. לבוא ולהגיד לנו: נעבור את זה ביחד. יהיו פה חיים ותהיה לנו מדינה. זה פחות משנה אם נחיה בכפר עזה בעתיד. אם תהיה בכלל כפר עזה או אם ניאלץ למצוא מקום אחר למשפחה. אנחנו צריכים לדעת שיש לנו באמת את הצבא הכי חזק. שיש סיכוי לחיים. שהדברים מנוהלים!
ואני קוראת לכולם. כוווולם. לקחת אחריות על המוראל של העם. נכון שאנחנו מתנגדים לראש הממשלה הזה. אבל זה האיש כרגע ואיתו אנחנו צריכים לעבוד. וכן, חייבים עכשיו לעשות את ממשלת החירום הזאת. ואני קוראת לחבריי מהמחאה: לא מעניין איפה שרה ואיפה יאיר וכל ההתעסקות הזאת. כרגע זה לא מעניין.
ופתאום זה. "היי איזה כיף לראות אתכם" אילנית פונה לכמה ילדים וילדות. היא לא ידעה שגם הם במלון. היא לא ידעה שהם ניצלו. ודווקא ברגע הזה, בשמחת הניצולים, שמזכירה לי סיפורים אחרים, אני נשבר ופורץ בבכי. למרות שזה באמת לא הזמן.
**
אגיד לך עוד משהו. כשהגיעו החיילים לחלץ אותנו. והלכנו איתם בשקט את כל הדרך עד לצומת, אז לא היה אכפת לי כבר שתיפול פצצה. שנמות פה במקום. לא היה אכפת לי. העיקר שלא יכנסו לי הביתה ויטבחו בי ובמשפחה שלי, יטבחו ויאנסו. שלא יבוא הבני אדם האלה, ואני לא קוראת להם חיות. ואני לא מנקה אותם מהאחריות להיות בני אדם. אנשים שיש להם אבא ואימא ויתכן שהם אפילו אוהבים מישהו בעולם הזה, והם עשו את זה.
-מה הציל אתכם בסופו של דבר?
כשישבנו בממד רננה אמרה לי: אמא, אני רוצה שנגיד שמע ישראל.
שמע ישראל אומרים לפני המוות, אמרתי לה. בואי אלמד אותך שירים אחרים. ושרנו "מן המיצר". ו"מימיננו מיכאל". וכל מיני פיוטים מהבית. ותכננו בפרטי פרטים את הנסיעה ללונדון לקונצרט של טיילור סוויפט. מה נאכל. ושרנו את כל השירים שלה. אשכרה, בסוף יוצא שניצלנו בזכות דמיון מודרך וקצת טיילור סוויפט.
וככה אמא שלי הזקנה מצד ימין, שמקללת אותם במרוקאית נון סטופ. והיינו צריכים להשתיק אותה כי היא לא שומעת, אבל המחבלים. ומשמאלי רננה עם טיילור סוויפט. ומולי יחזקאל שלי. ככה שהסיפור שלי הוא נקי. חייבת לומר. יחסית לסיפורים של חברים אחרים, הסיפור שלי הוא סיפור בלי דם וזוועות. אני ניצולת שואה שלא עברה בתא גזים ולא נפלה לבור המתים. אבל אני ניצולת שואה.

אני אישה של מילים ולא מסוגלת כרגע להשלים משפט. ואתה יודע על מי אני חושבת? על נתן אלתרמן. שכתב תוך כדי הזוועות. ממש במרוצתן. ואני שואלת איך לעזאזל הוא עשה את זה.
התשובה היא אלכוהול. אני אומר לה, ואילנית צוחקת. יש לה ללא ספק פוטנציאל החלמה לא אנושי לאישה הזאת.
ואז היא אומרת פתאום : "וויי וויי יש פה מישהו בלובי שמנגן על הפסנתר. והוא לא יודע לנגן על הפסנתר!! אמא'לה, אני הולכת להראות לו ככה, שהוא עוד יתגעגע לחמאס!!
ואני יודע שהיא תצא מזה בסדר. אמן על כולנו.