היו לנו כבר חגי פורים צולעים. כולנו זוכרים שנים בהן החג האהוב הזה הגיע בימים שאתגרו את היכולת להתבדח, להתחפש או סתם לשמוח. היה לנו פורים של מלחמת המפרץ – המלחמה שהולידה את הממ"ד- והוא הזמין משחקי מילים מתישים על מסיכות אב"כ. ואז בתקופת הקורונה שוב הופיעו מסיכות, ועוד בדיחות צפויות, ושוב היתה בעיה לחגוג במרחבים פתוחים, או ביחד. והיה ברוך גולדשטיין, והיו הפיגועים בבתי הקפה. ובכל זאת, פורים עגום כמו זה שהיה לנו השנה עדיין לא היה פה. כשהתלבטנו כמה נחגוג השנה, ואם בכלל, נזכרנו שבעצם הסיפור המקורי של פורים, סיפור המגילה, הוא אירוע קשה של שנאה ורדיפות, ממלכה מושחתת ומנהיגות קפריזית, וזה לגמרי לא מובן מאליו שהעם היהודי החליט לחגוג אותו עם צחוקים ויין, מסיכות רעשנים שירים וריקודים. באותה מידה זה היה יכול להסתכם בעצרת, יזכור ודקה דומיה.
כשמביטים לאחור נדמה שכמעט בכל שנה היה קל למצוא לפחות המן אחד אקטואלי. אבל מרדכי ואסתר עכשוויים – קצת פחות פשוט למצוא. ראש הממשלה אמר השבוע ללוחמים שכמו שחיסלנו את המן, כך נחסל את סינוואר. משפט שמצד אחד מתכתב עם "עברנו את פרעה נעבור גם את זה" של מאיר אריאל, ומצד שני נוגע בקונצנזוס. שהרי אין ישראלי שיזיל דמעה ברגע שסינוואר ישיב את נשמתו לשטן. אבל למען האמת, ומתוך כבוד למסורת, יש להעיר שלא אנחנו חיסלנו את המן. ה"קטע" עם פורים הוא שלא אסתר ולא מרדכי היו צריכים בכלל לגעת באיש המתועב עם האוזניים. צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים, וגדולתם של השניים היתה שהם ידעו לנהל את הדברים כך, שאחשוורוש עצמו, שחתם בטבעת המלך על מיזם הג'נוסייד של המן, הוא זה שיעשה את העבודה המלוכלכת ויסיים את הסיפור. איך? תלוי.
קודם כל דיפלומטיה. מרדכי דאג להיזכר לטובה בספרי הזכרונות של המלך אחשוורוש, וידע להיות שם ברגעים הנכונים. והיו שם גם תחכום ותזמון גאוני. כך אסתר השכילה ליזום פגישה גורלית מול מלך קפריזי, שנודע בתגובותיו הקטלניות לשינויי לו"ז של הרגע האחרון. והיתה יכולת להבדיל בין עיקר לטפל. איש מהם לא מבזבז אנרגיה מיותרת על געגועי סרק לכורש או בלשאצר. הם עובדים עם מי שעומד בראש האימפריה, ולא אומרים לו בפרסית "מיינד יור אוון ביזנס". גם אם מדובר במגלומן שיכור, רודף תענוגות ודי מבחיל. והכי חשוב, בשיחות בין אסתר ומרדכי, שניהם מדייקים זה את זה, ודוחפים זה את זה לשים את האגו בצד, ולפעול למען טובתו של עם ישראל. לשניהם היו שאיפות אישיות, ושניהם הכירו היטב את המשחק הפוליטי, אבל ברגע האמת שניהם התגייסו. ברגע האמת הם שמו בצד את כל שיקולי הקרדיט וההישרדות – הפוליטית וגם והקיומית- והקדישו את כשרונם, שכלם- ותכל'ס גם את נפשם- כדי לסובב את הגלגלים כך שבסופו של דבר הממלכה עצמה תשלוף את המן מהמנהרה. מה לעשות והשורה החביבה "כל אחד מאיתנו הוא מלכת אסתר" הוא שקר גס ובדיחה עצובה. אפשר כמובן לנסות להיות אסתר. או מרדכי. או לפחות חרבונה. אבל בשביל זה, אדוני ראש הממשלה, יש צורך ברוח אחרת, דרך אחרת ומנהיגות אחרת. וכדאי להתחיל מכך שנדייק בפרטי הסיפור. ולא. לא אנחנו חיסלנו את המן.
**
יש לא מעט אנשים רציניים בינינו שפעם אחת בשבוע חוזרים להיות ילדים קטנים. לפני עשרות שנים, היה להם כנראה רגע מכונן של ילדות. אבא שלהם, אם אני מנחש נכון, לקח אותם למשחק כדורגל או כדורסל. איש מהם לא יכול היה לנחש שהמשחק הזה ישנה את חייו של הצוציק. בדרך הלוך לימד האבא את ילדו לשיר את שיר האוהדים, וקנה לו שקית גרעינים, בייגל'ה, ארטיק לימון, ואולי גם צעיף של המועדון, ובין אם הקבוצה שלהם ניצחה או הפסידה באותו משחק, ניצוץ מכושף נזרק אז לתוך נשמתו של הילד וגם היום, כשהילד הזה הוא רופא בכיר, מנהל חברה או בית ספר, איש קבע או עובד עירייה, משהו מהקסם של אותו משחק נשכח עדיין מלווה אותו. הוא התגרש פעמיים, שינה הרגלי תזונה ומקומות עבודה. החליף בנק, מפלגה וספק כבלים ורק לקבוצה ההיא הוא נאמן כמו קנאי דתי חסר פשרות, כי "קבוצה לא מחליפים" או משהו כזה. פעם בשבוע, פחות או יותר, הוא עולה לרגל. ושם באיצטדיון, בהיכל ובטריבונה, עם הצעיף ושקית גרעינים, הוא מרגיש שייך ו"הוא עצמו" יותר מבכל מקום אחר בעולם כמעט, אם אני מנחש נכון.
ואני, שאבא שלי מעולם לא לקח אותי למשחק כדורגל או כדורסל, חש אמפתיה עמוקה לכל העניין הזה של אהדה ונאמנות ספורטיבית. אם כי באופן אישי, מעולם לא היתה לי בעיה להתנתק רגשית ממועדון שפעם שמחתי בשמחתו, אך איני יכול עוד להזדהות איתו. אני מניח שזה בדיוק בגלל שלא עברתי את תהליך החניכה המסודר הזה בילדותי. ומצד שני, יש משהו בלתי נסבל בעיני בחוליגניות שמאפיינת אוהדים שרופים, ומזכירה – מה לעשות- את האלימות הדתית למיניה. השבוע, כשישראל במלחמה, ורבים מאיתנו מתעלים ותורמים ופותחים את הלב, החליטו כמה אוהדי הפועל תל אביב לבצע לינץ' באוהדי הקבוצה החיפאית. הם לא יכלו לשאת את ההפסד הספורטיבי להפועל חיפה, והתמונות איומות ונוראות. כמה נוראות? כשאנשים אומרים ש"הפעם זה כמעט נגמר באסון" הם לא מגזימים.
התגובה הראשונית של מועדון הפועל תל אביב היתה יפה ומנהיגותית. הם לא ניסו לזרוק אחריות ולא התחמקו. התפעלתי. אבל אחרי שמפקד מחוז מרכז של המשטרה החליט לסגור להם את המגרש, הם עשו את מה שעושים בזמן האחרון בישראל. הם ניסו לטעון שזה פוליטי. שהאיש הוא מינוי של בן גביר, ולכן כל מהלך שיבוצע כלפי מועדון בשם "הפועל" חייב להיות מסומן. חשוד מראש. פסול.
כשרצו למוטט את מאבק משפחות החטופים אמרו "רונן צור". כשרצו לנפנף את דוח וועדת החקירה לאסון מירון, אמרו "שלמה ינאי". עכשיו, כשהפועל תל אביב מנסה להדוף מעליה את האחריות לגידולי הפרא שצומחים בחצר הקדמית שלה, הם אומרים "בן גביר" ומוכיחים שמכונת הרעל, כפרקטיקה וכתרבות מקולקלת, עובדת בימין כמו בשמאל, במרכז כמו בפריפריה, ומזהמת, וגם מסכנת את חיי כולנו
**
עוד מילה אישית על פורים. אותי כאמור לא לקחו לשום טריבונה ולא קנו לי צעיף של מועדון. לי היה פורים. בכיתה י"ב הייתי חלק מהוועדה שהיתה אמורה לתכנן בין היתר את התפילה המשוגעת של השבת הסמוכה לפורים – "שבת זכור". הרעיון היה למצוא מנגינות "חילוניות", משעשעות ובלתי צפויות ולהדביק אותן לקטעי התפילה. כך היה בישיבה וכך עד היום, כשפורים מתקרב, הראש שלי מתחיל להתמלא באפשרויות למנגינות מטומטמות ומצחיקות שיכולות להתאים לקטעי התפילה בשבת. זה חזק ממני, גדול עלי ואני לא יכול להאבק נגד זה. גם השנה, עם הפורים העגמומי הזה, לא היתה ברירה, וארגנו בבית הכנסת שלי את אמירת הקדיש במנגינה של
"IN THE JUNGLE " [זה עובד. תנסו] כשכל החברה עומדים מסביב במקהלה ומשמיעים את כל הקולות, היללות ה"אאווי מאווי " והצרצורים המתבקשים בשיר הזה. ביציאה אמרנו זה לזה שעשינו את זה בעיקר בשביל הילדים. וכך צריך. אבל גם בשביל הילדים שאנחנו.