top of page

?איך הפכנו ל"משפחות החצופים"

22.12.23 | י' בטבת תשפ"ד

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

למה אתם מפגינים? שואלים את משפחות החטופים. על מה המחאה?! תפסיקו כבר עם זה!! עד ראייה טוען בתוקף, שתוך כדי עצרת, מישהו מהנוכחים העז להשמיע מילת ביקורת נגד הממשלה והעומד בראשה. מישהו צעק "תתפטר". זאתי אמרה "הפקירו". ההוא עם הקרחת אפילו הרים שלט. וזאת כבר באמת שערורייה. ראיה מפלילה! אמרנו לכם שהם עושים פוליטיקה. הם מזמן עברו את הגבול... ואיך הם לא מתביישים ומה הם חושבים לעצמם. וואללה, משפחות החצופים.
אלו הם הקולות שמוטחים בציבור שנאבק לשחרור הישראלים שעדיין כלואים בעזה. מי שנוזף בהם, הם אנשים שאך אתמול התעקשו לטעון שהטלת מס על משקאות ממותקים היא רדיפה אנטישמית. אנשים שהטרידו את ילדיו של ראש ממשלה קודם, וקראו לו "בוגד". זעקו "געוואלד" עד לב השמיים, למרות שאיש מיקיריהם לא נחטף ולא נטבח, וגם הבית ברוך ה', עומד שלם על תלו. אבל עכשיו עדיני הנפש הללו, הרכים והענוגים, לא מסוגלים לשמוע מילה של ביקורת מבני משפחה קרועים ותשושים מכאב. הם דורשים שימתינו בשקט. שייתנו אמון. שיבינו שכל תלונה או תביעה ללקיחת אחריות היא כפיות טובה נוראית. רק תזכירו לנו על איזו טובה הם מדברים.
האירוע הנורא בשג'אעיה שבו נורו בשוגג אלון שמריז, סאמר טלאלקה, ויותם חיים, הבהיר למי שעוד היה זקוק להבהרה, שלא יהיה כאן מבצע אנטבה. קטונתי מלבקר את החיילים והמפקדים שהיו שם. חכמינו אמרו: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ושג'אעיה היא בדיוק מקום כזה, יקום כזו, שאין לשפוט בו אדם. לבי עם החיילים. לא זו בלבד שהאירוע הקשה רובץ עליהם, גם הביקורת הציבורית עשתה איתם עוול. אבל אסור לשכוח שגם את המשפחות, ואת מקומן הנפשי, אי אפשר לדון. העובדה ששלושת החטופים האומללים עשו בדיוק את כל מה שהיו אמורים לעשות, ועוד קצת, ובכל זאת לא יצאו מכך בשלום, אומרת דבר פשוט ונורא: לא לכל צרה בעולם יש פתרון צבאי. גם אם הצבא מעולה והחיילים מופלאים. יש בעיות שחייבים למצוא להן פתרונות נוספים.
האם אנחנו באמת לא מסוגלים להבין על מה הזעקה? אנחנו שהכלנו מטחי רקטות, לא יכולים להכיל את כאב אחינו ואחיותינו? האם מישהו כאן עדיין שרוי בתמימות או בתרדמת, כה עמוקות, כדי להאמין שמספיק לומר "תנו אמון!" והופ, האמון ישתקם?!
**
לפני מספר שבועות שיתפתי ברבים, וגם כאן ב"ישראל היום", את הרשמים הקשים שצברתי בניסיון לגייס אישי ציבור למאבק לשחרור החטופים. למרות שהתאמצתי להדגיש כי דברי לא כוונו לכלל הציבור הדתי-לאומי, אלא למנהיגים מסוימים, בהם רבנים ואנשי תקשורת, היו מי שהצליחו לעוות את דברי, ולהציג אותם כמתקפה משולחת רסן על ציבור יקר, ואותי עצמי כ"אויב העם". למרות שציינתי אישים אחרים, רבנים ואנשי ציבור שהתגייסו, הביעו אמפתיה והציעו עזרה, זה לא ממש עזר, והיו גם כאלה שהגדילו לעשות, כשפנו להורים שכולים מהציבור הדתי, והאשימו אותי באוזניהם כאילו אני מבקש להוסיף כאב על כאבם. כשאין לתאר אז אין לתאר. השיחות וההתכתבויות שניהלתי עם האנשים היקרים האלו, היו מהקשות שידעתי.
אני מבקש בזאת לחזור ולהבהיר. מעולם לא טענתי שכל חובשי הכיפה הסרוגה, שאני גאה להיות חלק מהם, מנהיגיהם ונציגיהם, מפנים כתף קרה למשפחות ולגורל החטופים. הרב יעקב מדן, הוא צדיק ואביר אמונה, שקם ממיטת בנו הגיבור שנפצע קשה בקרב, כדי לשאת דברים בעצרת למען החטופים ולתת חיבוק. כך גם רבנים מעוררי השתאות כמו הרב תמיר גרנות ששכל את בנו, הרבנים יובל שרלו, בני לאו, דוד מנחם ורפי פוירשטיין. מצד שני, שום דבר בעולם, לא איום מרומז ולא הכפשה, לא יגרום לי להתכחש לעובדה שחלק מנציגי הציבור הזה, אכן מפנה כתף קרה. אני נמנע מלצטט דברים איומים ששמעתי בעניין כדי לא להוסיף פילוג. אבל יש כאן בעיה. מי שמתנגד לשלם מחיר עבור שחרור החטופים, ועוד טוען שזו היא העמדה היהודית, אומר דבר מצער ומביש. חוסר היכולת לשמוע ביקורת על כך, בעייתי לא פחות.
**
השבוע, כשנסעתי לאסוף את הילדים שמעתי קריין נרגש ברדיו שהקריא מכתב ממאזינה, ובו סיפור שלא ייאמן. כל כך לא ייאמן שבזמן שאני מעלה אותו על הכתב, אני שואל את עצמי אולי בעצם דמיינתי את כל זה.
המכתב הגיע מבת זוג של חייל. קוראים לה ליאור. או לימור. הייתי נרגש מכדי להיסגר על עצמי. לחייל קוראים חן. וחן איבד את מאור עיניו אחרי שראה ב 7.10 דברים שהנפש האנושית לא אמורה ולא יכולה להכיל. זה היה העומס הרגשי. זאת הייתה מועקה קיצונית. והוא פשוט התעוור. מעולם קודם לכן לא שמעתי על דבר דומה לזה, אבל איכשהו זה נשמע לי לגמרי מציאותי. חושך אפלה ירד על חן למשך ארבעה ימים. ואז, כשהוא עיוור כמו חפרפרת, הוא שמע לפתע ברדיו את אריאל זילבר שר "ואיך שלא אפנה לראות, תמיד איתה ארצה להיות", ובאותו רגע נפקחו עיניו וראייתו שבה.
הביטוי "מצא חן בעיני" הוא קסם מילולי שאני לא חושב שקיים בשפה כלשהי שאיננה עברית. זהו ביטוי מוזר כשחושבים עליו, כי כשאני אומר שמישהו מוצא חן בעיני, אני מתכוון בעצם לכך שעיני מוצאות חן במישהו הזה. מבט, ועיניים וגם חן הם תמצית הרעיון האנושי של קירבה והדדיות. נח מצא חן בעיני ה'. ויוסף מצא חן בעיני שר בית הסוהר. וצריך מידה מפלצתית של רוע כדי לפגוע באנשים כל כך מלאי חן, כמו האנשים שהיכרנו בקיבוצים, ובמסיבה, ובשדרות.
החברה של חן ביקשה, איך לא, להקדיש את "ואיך שלא" לחבר המתוק שלה, שכבר חזר לשרת בעזה. השדרן הצעיר ברדיו חזר ואמר כמה הסיפור הזה מרגש ומטלטל. ואני חשבתי שהנה עוד דוגמא למה שאלתרמן ניסח במילים "לזכור, לא רק לרע, ימי רעה".
**
שתי הערות. או: אם כולם אומרים זה עדיין לא אומר שזה נכון
א – אומרים שהיחס המקודש שלנו לחיים משרת את סינוואר. הוא מנצל זאת לצרכיו. לכן, מוטב שנפסיק. שנפסיק לבטא געגוע ודאגה. שנפסיק להיות אנחנו. ולי אין ספק שסינוואר אכן עושה שימוש רצחני בכמיהה שלנו לחיים. אבל בדיוק באותו אופן הוא עושה שימוש בשאיפה שלנו לחתור למגע, להשיב מלחמה ולהסתער. למען האמת כל המלכודות שהוא טומן לחיילינו בנויות על כך. האם מישהו מציע שנפסיק לדבר גם על חתירה למגע?
ב- אומרים שאי אפשר להרוג את הרעיון של חמאס. על סמך מה אומרים את זה? היו פעם רעיונות גדולים ועוצמתיים שנעלמו והתנדפו. יפן היתה קיסרית והפכה לאחת התרבויות הפציפיסטיות אי פעם. לאן נעלמה התשוקה למות למען הקיסר? ולאן נעלמו אמונות מבוססות, כמו האלילות הפגאנית, או התפיסה המעמדית? אפשר להרוג רעיון עקום, אפשר להחלים ממנו, אם רק נחושים לעשות זאת. אבל אם נכנעים למחשבה שרעיון- רקוב ועקום ככל שיהיה- הוא יישות נצחית, מקבלים פחות או יותר את חרפת האוניברסיטאות הגדולות בארה"ב. אלה שהספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע" כינה בשם "כנסיות השכל" והיום די ברור שהם מועדוני הצביעות, העליבות והבצע.

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
הופעות

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
הרצאות

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

ספרים

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

גלריה
וידאו
WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.58.09.jpeg

צרו קשר

הודעתך נשלחה

ניהול אישי - רבקה גרנביץ

להזמנת הופעות / הרצאות

 052-6051334

 info@jacky-levy.com