על דברים כאלה ההורים שלי נהגו לומר "אפילו לא בצחוק!!". המודעה שיצאה מטעם המחאה, וקבעה ש"בלי עילת סבירות השר יואב קיש יחייב את ילדינו להניח כל בוקר תפילין בבית הספר" היא לא רק מופת של טימטום. היא לא רק ניסיון עלוב למדי לזרוע פאניקה. נכון, יש בה בשפע מזה וגם מזה. אין לי מושג אם השר קיש עצמו מניח תפילין, בבוקר או בין הערביים. זה גם לא ענייני. אבל אני מוכן להתערב, שלא עולה בדעתו לחייב את פורום "ילדינו" לקיים את המצווה היהודית העתיקה הזאת, עם או בלי עילת הסבירות. יודעים מה? אני לא חושב ששקמה ברסלר היתה מסכנת שנקל על ההתערבות מולי.
מעבר לאיוולת שמסתתרת מאחורי כל תבהלת-שווא, יש בקמפיין הזה מרכיב נוסף. חמור הרבה יותר. במחאה נגד הרפורמה המשפטית משתתפים גם אנשים מסורתיים, ימנים ודתיים ויש בה קולות שאני רוצה שיישמעו. אבל מי שהגה את הקמפיין הזה, שונא בכל לבו לא רק את הכפייה הדתית [שזה בסדר, ואפילו סביר] אלא את היהדות עצמה [שזה פחות]. מי שעומד מאחורי הקמפיין רצה להסית נגד יואב קיש וחבריו, אבל מצא את עצמו מסית נגד התפילין וחברותיה. -"יכריחו את ילדינו ל..." חיטט צוות הקריאייטיב במוחו הקודח. "תנו לי משהו. דתי, אבל באמת מבחיל. יכריח את ילדינו ל...למה באמת?
-"להפריש חלה בהפסקת 10"? הממממ המילה "להפריש" באמת לוחצת קצת על הרפלקס, אבל לא. זה לא מספיק.
-ללמוד ארמית מדוברת. שנלך על החוסר רלוונטיות, חברים? לא, אה?...
- לבצע חליצה? [-אזוטרי מדי] לטבול במקווה? [-השתגעת? בדיוק עכשיו הודיעו שטבילה במי קרח זה הטרנד הבא] לסקול מיסיונרים? החברים הזמינו סיבוב נוסף של הפוך על שיבולת, וכדורוני נייר נזרקו אל הסלסלה. ופתאום, רגע לפני היאוש, השמיים נפתחו, זה בא כמו שהטבע רגיל. "תפילין, גאייס! הנה הבוגי-מן. קוראים לו יואב קיש, או אבו-ללה והוא יכריח להניח. תפילין. בררררר. יש לנו את זה"
וזהו. לפעמים פיסת אמת חבויה היא כל מה שצריך. אף אחד לא חייב לקיים מצוות או להאמין. אבל מי שעצם הדימוי של התפילין, מתחבר בראשו לכל מה שפסול ודוחה, ומוליך בטבעיות לקונוטציות של כפייה ואפילו של "סדום", מעיד משהו על עצמו. יתכן והאנשים האלה חיים כאן, ומדברים עברית שוטפת, אבל הם מנותקים רגשית ותודעתית מהעם הזה, מתרבותו ומזיכרונו הקולקטיבי. לא ניתוק-אדיש. לא ניתוק-יתום. ניתוק מתעב. הקמפיין הזה הוא גול עצמי.
אז בואו נאמר משהו קטן על התפילין. בכל הדורות, כשהוטלו גזירות על היהודים, אחת הראשונות בהן אסרה על הנחת תפילין. בשנת 1839, בעקבות עלילת דם מתועבת במיוחד, יצאו תושביה המוסלמים של העיר משהד שבאירן, וטבחו ביותר מ-30 יהודים. יתר יהודי משהד אולצו להתאסלם. הם כונו "מוסלמים חדשים" [ג'דיד אל אסלאם"] ולמעשה ניהלו חיים כפולים במשך למעלה ממאה שנה. יהודים בסתר ומוסלמים כלפי חוץ. כתוצאה מהאופי המחתרתי של חייהם התפתחו בעדה המשהדית הקטנה מנהגים מיוחדים. הרפתקניים למדי. התפילין שלהם, למשל, קטנות מאוד. כל כך קטנות עד שאפשר לחבוש מעליהן טורבן, או כל כובע מוסלמי אחר וללכת בתוך המון מוסלמי, אפילו למכה, ואף אחד לא ירגיש. בירושלים יש עדיין בתי כנסת של יוצאי משהד, ושניים מתוכם נקראים בשמות הפאראדוכסליים "חאג'י אדוניה" ו"חאג'י יחזקאל". חאג'י הוא חאג'. מי שקיים את מצוות העליה לרגל למכה. אדוניה וגם יחזקאל, הרפתקנים לא קטנים, עשו את זה עם תפילין קטנטנות מתחת למצנפת ולגלימה. רחוק מהעין אבל קרוב למוח וללב. ולכו תספרו לצאצאיהם שתפילין הם סמל לכפייה ולא לחירות. בושה!!

**
זה המצב כרגע. רוב ישראלי מתון, שוחר חיים, מבין עניין ואוהב עמו וארצו, נלקח בשבי בידי קיצונים משני הצדדים. מסקינג טייפ וירטואלי על הפה, וידיים קשורות לכיסא, יושבים בחדר בלי חלונות, חוששים להוציא מילה מהפה, ורואים כיצד אנשים שיכורי כוח, עיוורים משנאה ומכורים לנקמה, משתלטים על מרחבי חיינו, ומגייסים תקציבים מרשימים ואנרגיות אינסופיות, כדי להמשיך בהשתוללות החורבנית שלא ברור מה ישים לה קץ.
בשבוע שעבר הזדמן לי לקרוא כמה מאמרים, לכאורה שקולים וכבדי ראש, בשבח הפורעים שמשתוללים בכפרים הערביים. הטיעון המרכזי הוא שנקמה היא רגש "טבעי". כולנו הרי אוהבים את הטבע. אז הנה: חשבתם שטבע הוא רעיון שמדיף ניחוחות לבנדר ואורנים? תתאפסו על עצמכם! מסתבר שזה דווקא צמיג שרוף. הנקמה, ובכן, היא המרכיב הדומיננטי של הטבע, והאמ-אמא של חזון היציאה מהעיר אל מרחבי השדה, הגבעה המוריקה והג'ריקן הממולכד. אכן, אין טבעי יותר מלהשתוקק אל הטבע. חובבי טבע נוספים הם שונאי הלהט"בים שלא מפסיקים לקבוע לנו מה טבעי ומה לא טבעי. ואני מניח שגם בסביבת מובילי המחאה, יטענו שהכל טבעי. ואם טבעי, אז גם יפה. אך טבעי לחסום את נתב"ג, וטבעי לסתום פיות ולסלוד מהתפילין. מי זוכר בכלל שאנחנו לא הראשונים לעשות שימוש בעקרונות של "טבע" כדי להצדיק שנאה אפלה. זה היה די מזמן, וזה היה בגרמנית בכלל. בקיצור, הקיץ כבר כאן, ואני מתלבט עמוקות אם לחדש את המנוי בחברה להגנת הטבע.

***
לפני כך וכך שנים התרחשה בהר הצופים דרמה מכוערת, שהצליחה לטלטל את הפקולטה המנומנמת למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. הוא היה אקדמאי ידוע שם, שהתפרסם הן כמרצה מחונן בענייני אתיקה והן כ"רודף שמלות" -הגדרה מעאפנה, אך ברורה. עננה של שמועות ליוותה אותו, אבל באותם ימים שמועות נחשבו לצלקת די סקסית, כל עוד אתה גבר. אלא שיום אחד התעבה הזמזום, והשמועות עברו מדיבורים על שובבות סוררת לדיבורים עקשניים על אלימות. המילים היו "המלומד מכה את נשותיו". זה היה חמור הרבה יותר מדין רודף שמלות. זה העלה סימני שאלה. אבל אלו היו עדיין שמועות. יום אחד, כך לפחות אומרת האגדה, פנו נציגי אגודת הסטודנטים אל המרצה הנכבד, הודיעו כי הם מוטרדים ושאלו אותו איך בדיוק זה מסתדר. מצד אחד עוסק באתיקה – ומצד שני מכה לכאורה את נשותיו. הידען לא מצמץ, לא אישר ולא הכחיש. הוא חייך בקור רוח והשיב בשנינות אופיינית שהוא לא רואה כל בעיה: "הנה, יש לי חבר שהוא פרופסור לגיאומטריה, והוא בכלל לא משולש!" חלפו כאמור, אי־אלו שנים מאז. הסיפור הקטן הזה צוטט אינספור פעמים בכל מיני הקשרים. אבל אני, שהייתי בעצמי סטודנט, זוכר את האפקט המידי של האמירה ההיא. אם השמועות הפכו את המרצה לחשוד, התגובה שלו הפכה אותו למגוחך. כמעט שרץ. היא ביטלה אותו לחלוטין. ועל זה אמרו חז"ל, בלי להיעזר בשום צוות קריאייטיב:
"חכמים, היזהרו בדבריכם"

**
בסוף החודש שעבר התקיימה מסיבת הסיום האחרונה בה התיישבתי על כסא קטן מדי, מחיתי דמעה, כמו תמיד כשהילדים שרים, ובזאת תם פרק הגנים בחיי. כבן לגננת וכמי שליווה את ילדיו לגנים בעשרים השנים האחרונות, אני מעריץ גננות טובות ומוקיר סייעות מסורות. עפר לרגליהן אני. השנה האחרונה שלנו, כמו שכבר כתבתי כאן, היתה מורכבת והסתיימה ברוך ה' בכי טוב. אנא מכם, שימרו על החינוך לגיל הרך. דאגו לילדי הגן.