מפעם לפעם מזדמן לי לפגוש אדם ומסתבר ששנינו גדלנו באותה תקופה ובאותה סביבה פחות או יותר. לא היכרנו בילדות ואין לנו חברים משותפים. אבל, מרגע שאנחנו עולים על העובדה ששנינו גדלנו בבת ים, השיחה לוקחת תמיד לאותו כיוון, ובאוויר מרחפת המילה "חפתי". אני פשוט יודע, ונדמה לי שגם הוא, שתכף אחד מאיתנו ישאל "גם אצלכם אמרו חפתי?". די מפתיע לגלות מה הזיכרון האנושי בוחר לשמור מכל משמר ומה הוא זורק אל עזאזל השיכחה. בכל אופן, מאותו רגע שבו מילת הילדות הזאת נאמרת במפורש, שני אנשים מבוגרים ועסוקים למדי, שכבר עשרות שנים לא מתגוררים ברמת יוסף או רמת הנשיא, עוזבים הכל ומתמקדים ב"חפתי" שהיה ככל הנראה המילה המרכזית בילדותנו. ולמרות שלאיש מאיתנו אין מושג מאיזו שפה היא באה, ואיך נחתה על הבלוקים הגנריים סביב מבצע סיני, יוספטל ואלי כהן, המילה הזאת מכילה תמצית של מה שהיננו.
הנה לפני שבועיים הגעתי לאולפן הקלטות בהרצליה. עבודה. בעל האולפן שאל אם ארצה קפה קטן לפני שמתחילים, אבל מרגע שהתבררה הבת ימיות המשותפת, זה ריחף שם באוויר. שוחחנו קצת על משחקי הילדות שהעסיקו אותנו בטירוף, ועל חוסר הסיכוי שהילדים שלנו יבינו בכלל מה ולמה. ואז הוא הקדים אותי: "תגיד. גם אצלכם אמרו "חאפתי". נכון?"
-"בטח!". וזהו. כך הלכה לה שעת עבודה יקרה.
להלן מסקנות התחקיר הקצר שערכתי, ובו קוים לדמותו של החפתי. הילדות ההיא היתה מחולקת לעונות. לא חורף ולא קיץ, אלא עונת הקלפים, עונת הג'ולות, עונת הגוגואים [בירושלים-אג'ואים] וכן הלאה. אף אחד לא ידע מראש מתי מסתיימת עונה אחת ומתחילה אחרת, ולא היה לנו מושג באיזה דרגים התקבלה ההחלטה, אבל חילופי העונות היו מהלך ברור שצוין על ידי "קולולוש". בין אם זה מאגר גלעיני המשמש, אוצר עטיפות המסטיק או מצבור הקלפים של "העולם המופלא" – יום אחד, בלי שום הודעה מראש, כל זה איבד ערך וחשיבות, ונזרק באוויר תוך כדי יללות שמחה אינדיאניות. קולולוש. שום דבר שם לא היה מובן מאליו, האוצרות שזרקנו בקולולוש היו שלל קרבות ומשחקים שהרווחנו בדם יזע ודמעות, ואגרנו בקופסאות נעליים ושקיות גדושות. ביום שקדם לקולולוש התייחסנו לכל גולה וקלף כאילו חיינו תלויים בהם, ולמחרת עמדנו במרכז החצר וזרקנו אותם בשמחה לכל עבר. תמיד היו כמה ילדים שניגשו לאסוף. מסכנים, אף אחד לא עדכן אותם שהעונה הסתיימה.
לכל המשחקים ולכל העונות היו חוקים ברורים, לפעמים מורכבים באופן מפתיע. המילה חפתי – KHAPTI- שהיתה משותפת לכולם, אפשרה לתקן את החוקים תוך כדי משחק. מדובר במניפולציה משפטנית מבריקה. אם, נניח, מושיקו טיווח גולה, ויצא לו עקום, אבל בדיוק אז עבר איזה טרמאח [-כלומר, נער מאותגר] והגולה פגעה לו בנעל ונכנסה לבור, כל מה שהיה צריך לעשות הוא לצעוק "חפתי נעל" לפני שהיריב חמום המוח צועק "חפתי בור" או איזה קריאת אנטי-דוט אחרת שתשלול את חוקיות המהלך. בכל רגע נתון מישהו בשכונה צעק "חפתי". גם בכדורגל, שם אחרי כל בעיטת דרדל'ה, אפשר היה לשמוע הברקות כמו "חפתי קיר!", "חפתי בלון גז!!", ואף "חפתי גברת שוורצמן!"
אפשר לסכם ולומר שמצד אחד היינו סוג של מחוקקים חסרי גבולות. רצינו לנצח ולהרוויח כמו קפיטליסטים קטנים. לשם כך אין מנוס מלכופף כמה חוקים וה"חפתי" היה אוויר לנשימה. מצד שני שררה בשכונה אווירה ספורטיבית ונדיבה, והקולולוש הזכיר לנו שהכל משחק, וכל עונה היא בת חלוף. עם השנים למדתי שבכל השכונות בארץ הכירו את העונות ואת הקולולוש, אבל החפתי הוא עניין בת-ימי פנימי. הבנתי גם ששיחות הילדות האלה על משחקי שכונה ומילות קוד כמו חפתי, הן הכל חוץ מנוסטלגיה. כאשר אני פוגש חבר'ה שחוו ילדות דומה, אנחנו משוחחים בעצם על חוקי משחק שהלכו לאיבוד. על התחום ש"בין אדם לחברו", על פוליטיקה, ונורמות, ותרבות שהיא לא רק אמנים אלא גם נהגים בצומת ועל תחום רחב מאוד בחיים העכשוויים שלנו שמתנהל כאילו יש בעולמנו רק חפתי. רק כיפוף רטרואקטיבי וזריז של כללי משחק. עד שלא ברור אם יש בכלל כללים והאם אנחנו עדיין משחקים. ומתי לאחרונה נצפה כאן מישהו עושה קולולוש, בשמחה ובנדיבות, על מה שיקר לו?
**
בשבועות שחלפו מאז מותו של יורם טהרלב, אפשר היה להתרשם שאנחנו הרבה פחות גרועים ממה שנהוג לומר. ההספדים היו יפים, חדי הבחנה ומכירי תודה. נדמה לי שאפשר אפילו להשתמש במילה אהבה. ואני שמח לציין שרובם גם היו חפים מפאתוס מזויף. כיאה וכראוי וכמגיע.
היו כמובן גם יוצאים מן הכלל. עיתון "הארץ" למשל, עשה שמיניות באוויר כדי למחות את הטעם המר, והעלוב מכל בחינה, שהשאיר רוגל אלפר שבחר להשמיץ את טהרלב ושירתו עוד לפני מסע ההלוויה. מאמר תגובה תקיף ומצוין של חנן יובל [גילוי נאות: חנן הוא חבר ושותף לדרך] הביא אחריו כותבים אחרים שניסו לאזן את התמונה. אפשר להניח שמדובר כאן בהרבה יותר מאשר טהרלב ויצירתו, אלא גם שאלת השאלות: האם בקהל עיתון הארץ, קוראיו וכותביו וכל צבאם, יכולים עדיין לבוא אנשים שעבורם ארץ ישראל היא "הארץ הטובה" או "האהובה" כמו שיורם ז"ל כתב אינספור פעמים או שבמסגרת הוויכוח הפוליטי חייבים לתעב את כל מה שהיריב אוהב. כלומר, לשנוא את ירושלים ואת הכרמל, ולכן גם את רחובנו הצר ואת היה לי חבר היה לי אח, ואת האריה והממותה הגמל והשיבוטה, לא בדיוק אבל בערך, בים בם בום.
במלים אחרות, האם אני מסוגל לרחוש כבוד וחיבה גם למי שבכלל לא מקדם את האג'נדה שלי. האם החיים יכולים להיות מורכבים יותר, לעזאזל? התשובה של רוגל אלפר די ברורה, והתחושה היא שבשכונה שלו אף פעם אין קולולוש והעונה לעולם אינה מסתיימת. גם לא ערב ההלוויה. חפתי בור!
גם לא בשכונה של בצלאל סמוטריץ'. השבוע הלכה לעולמה במפתיע השופטת מרים נאור והתגובה של סמוטריץ מלמדת שמישהו פה החליט להיות הרוגל אלפר של הימין. בטרם תובא למנוחת עולמים ועוד לפני שיבש הדיו על מודעות האבל, החליט סמוטריץ להיות מה שנקרא "ישר עם עצמו", ולבוא איתה חשבון. כלומר להבהיר שמידת הכבוד שהוא מסוגל לרחוש לזולתו, חי או מת, היא בדיוק המידה שבה אותו אחד הצליח לקדם את עניינו של סמוטריץ'. לא פיפס אחד מעבר. והאם בכלל יש מעבר לזה?! אחד הסימנים למחלוקת שירדה מהפסים, הוא המצב שבו צד אחד חומד כל שטות ופלופ שיריבו הרשה לעצמו. אם לא נעצור את זה בזמן, יתכן שלפנינו טרנד חדש ומכוער שבו את הדברים החמורים באמת אומרים רגע לפני ההלוויה. "אחרי מות קדושים"- פאסה!! מהיום כולנו ישרים עם עצמנו כמו סמוטריץ ואלפר, וחפתי כל העולם!!

איור: נדב מצ'טה
ישראל היום, שישבת, 27/1/22