בשבוע שעבר הוציא עומר אדם שיר חדש, וקשה לזכור מתי לאחרונה הצליח שיר אחד, לא חשוב במיוחד, לתפוס כותרות, לעורר מחלוקות ולגרום לאנשים עסוקים להתפנות משגרת יומם העמוס ולהגיב בחריפות. על כך צריך לברך. יצירות אמנות, גם אם הן קלילות, לא אמורות לעבור לנו מעל הראש. שיר, ספר, או פסל סביבתי חדש אמורים לעורר שיחה ותשומת לב. רצוי שאותה שיחה תתנהל על סקאלה שכוללת קצת יותר מ"אחלה" או "על הפנים". השיר "קקדילה" הצליח להרגיז כל כך, כי הוא פונה לאיזה בחורה פלונית ומצמצם אותה למוצא שלה. היא רוסיה, אם במקרה לא היה לכם ווי פי, כל השבוע. העובדה הזאת, ברית המועצות לשעבר וכו', היא כל מה שאנחנו יודעים על הגברת, ומתעורר הרושם שזה גם כל מה שמחבר השיר יודע עליה. שזה קצת מצער. אלא שמעבר לכך שהוא מצמצם אותה לכדי "רוסיה", הוא גם מצמצם את הרוסיות שלה. ובכן, מה זה להיות רוסיה? מסתבר שלא הרבה. בסך הכל רשימה קצרצרה של תכונות שאפשר לשמוע בכל שיחת אהבלים מצויה, ולסכם במעט מאוד מילים. כולן צפויות להפליא: דא ונייט ו-כאראשו, ואיזה עניין עם שתיה, וגם רמז עבה ומכוער באשר לתומתה של העלמה. ואמנם רוב הביקורת, שהיתה קצת מוצדקת וקצת מוגזמת, התמקדה באופן שבו השיר מצייר נשים. או רוסיות. או נשים רוסיות. באופן אישי, אינני מאמין שעומר אדם התכוון להעליב נשים, או להסית נגד עדה שלמה. אני באמת מאמין שהוא בחור טוב ומוכשר, ולא אהבתי את התגובה המתחמקת שניסתה לומר משהו כמו "כולו שיר. שחררו. תמצאו לכם חיים וקחו אותם בקלות"
זאת גישה די תמוהה. אמנים, גם אם הם בדרנים, דווקא רוצים שיתייחסו למלים שהם בחרו לכתוב או לבצע. בכובד ראש או בהומור, אבל שיתייחסו. זה באמת משמח שהשבוע התקיים פה דיון על מלים ודי קשה לשמוע אמן שאומר "תעזבו, זה בסך הכל שיר" או מבקש שלא נשים לב. אז בתור מי שלא יכול שלא לשים לב למילים, וקורא הכל- אריזות דגנים וחומרי ניקוי, תפילות ופרסומות ותופעות לוואי- אני חייב לומר שבעיקר מפריעה לי העובדה שהשיר קקדילה לגמרי לא לבד. בשנים האחרונות היו כאן להיטים גדולים שהצליחו בטירוף, ואם לומר את האמת הם עשו את אותו הדבר בדיוק. אנחנו מוצפים בשירים שהעולם שמתואר בהם הוא מין מסיבת חוף. והנה מתקרבת בחורה גנרית, שמזוהה באופן גנרי עם יעד תיירותי גנרי. הודו, למשל. סאלוניקי. או ברזיל. ולא ברור למה לכתוב שיר על בחורה שנראית כמו ברושור, אבל אנחנו כבר בפזמון ובו תערובת של שלוש-ארבע המילים הנדושות ביותר משפת אמה של גיבורת השיר. היא בטח תתעלף לגלות שהכוכב הישראלי שולט במילים מוכמנות כמו טודו בום, נמסטה, או יאסו. אללי, מניין הידע חובק העולם? היא תמהה אל נפשה, כבר חצי מאוהבת, בזמן שהשיר ממשיך וחותר אל מחוזות בנאליים לא פחות. שתיים וחצי קלישאות שכל מי שלא אמר אותן לא יצא ידי חובתו. קשאסה, ואקונה מטאטה, ושאר פטפוטים שנהגי מוניות נוהגים לשנן עם התיירים העליזים בצאתם משדה התעופה. אז אם מותר "טודו בום" ואם לא נמאס מ"נמאסטה", אז למה לעומר אדם אסור לעשות קאדילק מ"קקדילה"?
במלוא הכבוד לעדה הרוסית, ולמין הנשי, הריני נוטל לעצמי את הרשות לדאוג גם למי שסתם מעוניין להאזין מדי פעם לשיר נחמד בלי להרגיש אידיוט. אותו אדם עשוי להיות רוסי, או אישה, או לא זה ולא זאת, ואף על פי כן הוא מרגיש שיצירות מרושלות מצמצמות גם אותו.
נשאלת השאלה, ומה? "ארץ טרופית יפה" לא עמוס בקלישאות? וכששרנו לפני אלף שנים על וונצואלה, או על ספנים בנמל של פנמה שחולמים על איזו חתיכה מחיפה [שגרה ברחוב פנורמה] האם אז לא קיבלנו מנה של חרטוטי תיירים? האם יכול להיות שאנחנו קצת קשים עם היוצרים של היום, אבל מוכנים לסלוח לאלו שגדלנו עליהם? האמת, שאלה טובה.
**
מילה אחת על הרוסים, אולי לכבוד הנובי גוד. לעולם אסור לנו לשכוח שהתרבות הישראלית הכתובה נשענת במידה עצומה על גאונים שכתבו, שיחקו ושרו במבטא רוסי כבד. במקרים רבים הם היו עדיין עולים חדשים כאשר יצרו עברית מפוארת שהיום היא מבחן פסיכומטרי בלתי עביר לצברים, שנולדו אל העברית. כולנו גדלנו על ח-ן ביאליק, לאה גולדברג, אלכסנדר פן, ונתן אלתרמן, וכמובן שמותר לצחוק על כל זה, ואמא רוסיה היא לא איזה מקום קדוש, אבל כשבאים לעקוץ בעברית את העניין הרוסי, זו חייבת להיות עקיצת- גורמה, מחודדת ואנינה. לא ככה.
מילה על החפצה. גברים תמיד כתבו על נשים, ובמקרים רבים מספור זה יצא להם מחפיץ, או מחפצן, או משהו. בעבר אף אחד כמעט לא ראה פסול בהתייחסות לאישה על הציר שבין השימושי לבין הדקורטיבי. הדברים השתנו. שורות כמו "כשאת לובשת את השמלה האדומה, אז בבניין לפתע צומחת עוד קומה" לא היו עוברות היום כל כך בקלות. אני שמח שנעמי שמר כן כתבה את השורה הזאת, ואני שמח גם על כך שהיום היא היתה זוכה לקבלת פנים חמוצה.
מילה על רשימת ההשמעה בתאגיד. השאלה איננה האם נכון להשאיר את השיר של עומר אדם מחוץ לרשימה. השאלה היא מי בכלל צריך את הרשימה הזאת. יש המון שירים רגישים ויפים שנשארים בחוץ, בלי הסבר או סיבה, ואף אחד לא מפרסם זאת.
מילה אחת גם על שטויות. שיהיה ברור, מותר ורצוי לשיר שירי שטות. אבל גם לשטויות מגיע שיתאמצו עבורן. קצת מקוריות. שנינות מסוימת. איזו הפתעה לקראת סוף השורה. התרבות הישראלית חייבת המון לשטותניקים מפוארים כמו דני סנדרסון, ע' הלל, או דורי בן זאב. גם אריק אינשטיין, שלום חנוך, מאיר בנאי ומתי כספי הרשו לעצמם לא פעם להשתטות ועשו זאת בחן רב. באופן אישי אני גם חולק על כל מי שטוען ששירי שטות הם עניין של קיץ, ואילו החורף תובע שירים ליריים ונוגים. רוסיים כאלה. שטויות במיץ. אין עונה לשטות אבל גם אין מחילה לחוסר ההשראה. דווקא הכתיבה הרצינית לא תמיד דורשת פרץ מיוחד של יצירתיות. כל חמור יכול לעשות פרצוף עצוב או לכתוב בלדה. אבל מי שבוחר להשתטות, דווקא הוא חייב להשחיז פי שבע את העט והמקלדת.
ומילה פיצפונת אחרונה על עלבונות והיעלבויות. ובכן, אני לא חושב שהבחירה להיעלב באופן קולקטיבי היא נכונה. זה לא עובד. אני זוכר מרוקאים שבחרו להיעלב מכך שאמן כמו מוטי גלעדי שר במבטא מרוקאי את השיר של בבר [יש לך מבטא!]. אני מכיר דתיים שנעלבים משורות כמו "אפשר ללכת לירקון ולשוט שם בסירה" [ בשבת בבוקר? אפשר? איזה רב התיר לך?] ואני מניח שהיו סיציליאנים שלא אהבו את "הסנדק". אבל אפשר לברך על כך שקונפדרציית יוצאי סיציליה לא גרמה לגניזת הסרט.

איור: נדב מצ'טה
ישראל היום, שישבת, 6/1/22