זמן תגובה: הטעות של משרד הבריאות

20/1/22

זמן תגובה: הטעות של משרד הבריאות

תגובות חסרות פרופורציה הן עניין חשוד. לא צריך חושים מחודדים ועשרות שנים בחדרי חקירות כדי לעלות על זה. פתגם עתיק אומר "על ראש הגנב בוער הכובע", וזה דימוי די מוזר. אך בכל פעם שבעל תפקיד עומד מול שאלה קשה ובוחר להגיב במפגן קורבנות מוגזם והיסטרי בסגנון ה"געוואלד", או הולך דווקא על תוקפנות מיתממת, זה מביך כמו תיאטרון גרוע. מלבד המבוכה זה מעורר בעיקר את הרושם שאולי באמת עדיף לפעמים פשוט לקחת אחריות. ואולי גם לשתוק.
כולנו מבינים למה אנשים שהכובע שלהם מריח כמו מנגל בוחרים לתקוף ולא להתנצל. ההגנה הכי טובה היא ההתקפה, ואם אף אחד במדינה לא לוקח אף פעם אחריות, אז למה דווקא אני?! אלא שככל שהציבור הולך ונעשה פחות תמים, כך רפלקס התגובה התוקפנית הולך ומצטייר כמהלך מטופש ולא מאוד מכובד. עם הזמן, כך נדמה, כולנו למדנו שברגע שמישהו מגיב על האשמות קשות נגדו, במילים כמו "קישקוש מקושקש", "שטויות במיץ" "לא דובים ולא זבובים" וכיוצא באלו, זאת כמעט הוכחה ניצחת שיש דברים בגו. ועל "לא יהיה כלום" חבל להוסיף מילה.
בתחילת השבוע זכינו להכיר את הפרופסור עידית מטות, לא רופאה אלמונית, אבל גם לא אחת הדמויות הראשיות בסדרת הדרמה "המגיפה" שכולנו עוקבים אחריה מאז 2019. הפרופסור מטות יצאה בביקורת חריפה כלפי מערכת הבריאות ונגד מה שהיא כינתה בשם "יחסי הציבור" של מחלות שונות. מטות איננה מכחישת קורונה, חלילה, ואפילו לא מתנגדת חיסונים. היא רופאה בכירה, ראש מערך הרדמה, כאב וטיפול-נמרץ באיכילוב והיתה חברה בצוות הקורונה שהקים פרופ' גמזו. היא יודעת דבר אחד או שניים ויש לה השגות. כמו למשל על העובדה שאיש מאיתנו לא שואל כמה חולי שפעת מאושפזים כרגע במצב קשה. ועל כך שהדיווחים בתקשורת על חולי הקורונה הקשים אינם מדוייקים מכיוון שאם חולה סרטן, או פצוע תאונה, נמצאו במקרה גם חיוביים לקורונה, זה לא לעניין להכליל אותם ברשימה המבהילה של "חולי קורונה במצב קשה".
תגובת משרד הבריאות היתה מאלפת בתוקפנותה. זה התחיל בניסיון לתקוף את הפרופ' מטות באופן אישי, ועל הדרך למזער את שיקול דעתה ולטעון שיש כאן רק תאוות תקשורת. תגובות מהסוג הזה מלמדות בעיקר על המגיב. אבל ביום שני נשבר כאן שיא קטן נוסף. תגובה מדהימה של משרד הבריאות אמרה שבניגוד לדבריה של הפרופ' מטות כאילו רוב המספרים המבהילים שפורסמו אינם קשורים לקורונה, הרי ש"11 מתוך 26 שהוגדרו חולי קורונה קשים", הם חולים עם קורונה קשה, ולא חולים במצב קשה שיש להם גם קורונה. נשימתי נעתקה. ולא בקטע של תסמינים. אנוכי הפצפון אמנם לא למדתי שיעור אחד ברפואה, אבל שלוש יחידות מתמטיקה אמורות להספיק כדי לקבוע ש- 15 דיווחים לא מדויקים מתוך 26, זה בכל זאת רוב. רוב בעייתי. משרד הבריאות יכול היה לומר ביושר שפרופ' מטות דייקה. אך אויה, המשרד בחר להתנהג כאילו כולנו דבילים, מה שהוביל לסחרור המוכר של הסרת תגובות, ומחיקה של כל מיני, ולא ברור מה חמור יותר: העדכונים המגמתיים של משרד הבריאות או הדרך שבה הוא מתמודד עם ביקורת.
**
בכל שנה בט"ו בשבט אני קצת חוזר להיות הגנן שפעם הייתי. בוחן בגאווה את המזמרה הישנה, משמן קצת ומוודא שהיא עדיין מושחזת וזריזה. בוחן את עצמי בדרך לעבודה בזיהוי שמות של עצי שדרה ועצי פרי, וסתם שיחים. מעביר מבט גאה על עץ התפוח הצעיר שאת סס הנמר שכרסם במעמקי גזעו, הצלחתי להכות שוק על ירך. אבל בעיקר אני נזכר באירועים משעשעים מאותה תקופה.
באותם ימים הקיבוץ שלי סבל מבעיית אכלוס קשה. על כל משפחה שביקשה להצטרף היו שתיים שעזבו. העתיד נראה קודר, וישיבות ועדת הקליטה היו הדבר הכי עצוב בעולם. כל עזיבה היתה מכה כואבת לקהילה, ולכן מי שהחליט לעזוב עשה זאת בסודי סודות. העזיבות התרחשו בלילה. בגניבה. משפחות נסעו לחופשה ופשוט לא חזרו. ועל כל עוזבת ועוזב, מלבד הצער, היתה גם משבצת מקצועית שהתרוקנה. לא פעם מצאנו את עצמנו עם שחר ללא החברה היחידה שידעה להפעיל את המכבסה, או לכוון את האוורור בלולים, או ללא הברנש המשופם שידע לתקן כל דבר שהיו לו גלגלים. היה לחץ מסוים, וכולנו אלתרנו כאילו אין מחר.
יום אחד למשל הוזעקתי למשרדו של מרכז המשק הקשוח. כמו שאתה יודע, הוא אמר לי, מלפני שלוש שעות אנחנו תקועים בלי שרברב. מה אפשר לעשות? גם הם עזבו. לא שמעת בארוחת בוקר? וואללה? לא משנה. בקיצור אין שרברב ביישוב. שזה חתיכת ברוך. אז החלטנו, בוועדה, ששני שליש ממנה עזב בחודש שעבר, שאם ממילא אתה בתור נוי'ניק מתעסק קצת עם הממטרות. והשקיה. והיות שצינור זה צינור זה צינור, אז מאיפה שלא נסתכל על זה אין מועמד יותר טבעי. והקיצר, בהצלחה בתפקידך הזמני. כמו שאומרים בגבעת חלפון: "סרג'יו הוסמכת", ולפני שאתה מקלל, זכור את מאמר חז"ל "הכל עובר עליך, וכו' בידך".
הבחור היה ללא ספק אלוף העולם בציטוטים, ואני יצאתי ממשרדו מבולבל ואובד עצות. לא היה לי שום עניין להיות שרברב. ידעתי שאין דבר קבוע כמו מינוי זמני. שני דברים היו ברורים: א- איש לא עומד ללמד אותי את סודות המקצוע. ב- אין שום קשר בין ממטרה לבין סתימת ביוב.
בחודשים שהגיעו לאחר מכן פיתחתי שנאה עמוקה לאילתורים. ולאינסטלציה. מצאתי את עצמי זוחל בתוך בוידמים כדי להחליף את הדוודים הדפוקים שהותקנו שם במחיר מציאה ודלפו לכל עבר. החלפתי גומיות שהתבלו. עצרתי טפטופים. פתחתי סתימות מזעזעות. ונחשפתי למידע שהייתי מעדיף לחיות בלעדיו. קיללתי את הגאונים שהצליחו לתחוב מגבת, בקבוק קולה או כדור טניס לביוב [עדיין לא היו אז מגבונים!!]. ולאחר מכן סעדתי בחברתם בחדר האוכל וחייכתי כאילו זה מעולם לא קרה. למשך מספר חודשים הייתי ללא ספק האינסטלטור הגרוע ביותר בעולם, והקשבתי בשפתיים קפוצות לקיבוצניקים לא מרוצים שהעבירו ביקורת כאילו שאני בחרתי במקצוע. כשהיו לי שעתיים פנויות, חזרתי כמו נער מאוהב לגזום את הוורדים, לחפור עוד כמה בורות לנטיעה, וליישר עץ שהרוח כופפה. מאז ועד היום אני לא מעז לומר מילה על המחירים ששרברבים לוקחים על עבודה.
השבוע כמו בכל שנה, חגגה ירושלים את חג הגגות. הלילה החורפי ההוא שבו המים קופאים בקולטי השמש מסתיים בבוקר של מזרקות חופשיות ורחובות זורמים. חצי מהירושלמים מתרוצצים רטובים על הגגות, מנסים לזהות של מי הקולטים המשפריצים, ומוכנים לשלם כל מחיר. יצא שהפעם, יום חגם של האינסטלטורים נפל בדיוק על טו בשבט. איזה מזל, ליד כלי הגינון שלי אני מקפיד לשמור למזכרת גם מפתח צינורות אחד, וכמה פקקים ליתר ביטחון. שיספיק גם לכמה שכנים. ברגעים האלה, על הגג, אני מודה מעמקי לבי על המינוי ההזוי שהפך אותי אי אז לאינסטלטור הגרוע ביותר במדינה.

איור: נדב מצ'טה
ישראל היום, שישבת, 20/1/22