יש רגע בעולם, כמו במשל המפורסם, שבו אתה צועק: זאב! או- געוואלד! ושום דבר לא קורה. איש לא יקח אותך ברצינות. ולא בגלל שלא צעקת מספיק חזק. וגם לא בגלל שכולם אטומים וערלי לב. לא ולא. זה פשוט כי הצעקות מזוייפות. והזיוף חובבני. מיחזרת את הסצינה ההיסטרית עד לזרא. ואתה יודע שהם יודעים שאתה יודע את האמת הפשוטה: שימוש יתר בלחצן המצוקה.
השבוע שוב האשימו חברי הכנסת החרדיים את כל העולם ואשתו באנטישמיות, שנאת התורה, רדיפת לומדיה ומה לא? אפשר היה לחשוב שהכנסת קראה לשרוף ספרי תלמוד, לא עלינו, D-9 עלה חלילה על ישיבה , או שחבורת קוזקים תקפו בלפידים וקלשונים את מבואות בית"ר עלית. אבל לא. דבר מאלה לא קרה, השבח לאל, ואף אחד לא חשב שקרה. מה שקרה הוא שחוק ה[אי-]גיוס עבר בקריאה ראשונה, ואילו דגל התורה ואגודה היו בקואליציה גם הן היו תומכות. אז למה הצעקות? למה הדרמה המופרכת והשימוש המצער באוצר המילים הכי אפוקליפטי שאפשר למצוא בימ"ח היהודי? ובכן, כי ככה. מסורת אבותינו בידינו. כך נהוג. אין לשנות מהמנהג. נצעק געוואלד בכל הכוח. ואם אף אחד לא מתרגש מהגעוואלד, אז נו, נצעק געוואלד גם על זה.
חובבי רגעים טלוויזיונים בלתי נשכחים, אוהבים את הדוגמא הזאת: לפני שנים היתה תקופה של מאבקים חברתיים גדולים. חסימות כבישים היו אז פחות באופנה, אבל שביתות רעב היו להיט גדול. שביתת הרעב של ויקי כנפו, למשל, היתה הצלחה הסברתית מסחררת, ובאולפן ישב חבר כנסת חרדי בולט ואדום מכעס. "צבועים!! בושה וחרפה!!" -הוא הרעים וכמעט ניפץ את השולחן. "תסבירו לי, איך זה ששביתת הרעב של כנפו זכתה לזמן מסך, ופרגון ציבורי. ושביתת הרעב החרדית שלי – שום דבר!!
הפרשן עמית סגל שהיה צעיר וחד עוד יותר משהוא היום, הישיר מבט וענה ביובש: "כי אתה אוכל"
**
אז למה באמת אף אחד לא מתרגש מן הקונצ'רטו לפוגרום ותזמורת מאת גפני ושות'? כמה סיבות לכך, והחזרה השגרתית בנוסח "זאב זאב" היא לא החשובה שביניהן.
א – השימוש המופרז במונח "אנטישמיות" הוא בחירה אומללה. מה שעומד מאחוריה הוא הנחה שהחרדים הם היהודים של מדינת ישראל. הם יהודים יותר מהשמאל ויותר מהימין. הם הרבה יותר יהודים מהחילוניים ובוודאי יותר מה"מיזרוחניקים" עם הכיפה הסרוגה. נדמה לי שהיו ימים שחלק ניכר מהציבור הסכים בסתר ליבו עם ההנחה החצופה הזאת. זה העניק לה תוקף מסוים. הימים הללו חלפו עברו, ברוך ה'. כרגע, כשנציג אגודת ישראל מטיח "אנטישמי" זה בעיקר פתטי.
ב- השימוש במלים כמו "תורה" או "לומדי תורה" כאילו מדובר באיזה נכס חרדי בלעדי, הולך ומאבד אמינות. כשישראלים ציונים חושקים בלימוד תורה, הם משלמים על הלימודים ובוודאי לא זוכים תמורתם לקיצבאות או פטורים. הם ייצאו למילואים כנדרש וישלימו את החומר כשישובו בשלום. והתוכן, התוכן: לא מעט ישראלים לומדים תורה שלא שוללת את המדע או בזה לישראליות; אין בה אפילו סלידה כלפי הרפואה, ההיגיון הבריא או עדות המזרח. האם התורה שלהם נחשבת פחות? פעם ניסו לשכנע אותנו שכן. גם הימים האלה חלפו וכדאי שמנהיגי הציבור החרדי יתחילו להפנים זאת. למדנים עם או בלי זקן, שיש להם עברית ישראלית, מספר אישי בצה"ל, ואפילו דעות פמיניסטיות רחמנא לצלן, לומדים ויודעים תורה, אוהבים ושוחים במעמקיה לא פחות מרעיהם החרדים. יותר ויותר ישראלים וישראליות, קרובים יותר או פחות לתורה, כבר מבינים את זה. תפקוד חלק מההנהגה החרדית בימי הקורונה, ואירועי בטיחות אזרחיים כמו אסון מירון והתמוטטות היציע, העלו לא פעם תהיות כמו "מה באמת לומדים שם?". למה בכל פעם שעולה צורך אמיתי לשנות את שגרת החיים של כולנו מישהו כבר יטען שרודפים את התורה. למרות שבסך הכל מדובר במדורות לג בעומר או כלים חד פעמיים.
ג- טבעו המפוקפק של הבלוף. ובכן, לבלופים יש חיי מדף קצרים ותאריכי תפוגה קשוחים. מפעם לפעם מכריזה הנהגת המגזר שהפעם הם לא ישתקו ולא יעמדו מנגד. לעת הזאת- ולא משנה במה בדיוק מדובר- לעת הזאת, הוכרזה עליהם מלחמה ולכן ההמונים ייצאו לרחובות ויבעירו את השטח. מה הבעיה? הבעיה היא שזה אף פעם לא קורה כאשר אויב אמיתי מכריז על מלחמה אמיתית. בנסיבות האלה של צווי 8 ואזעקות וקרבות מרים, אותם מנהיגים יטענו שלא צריך לצאת ולא צריך שטח. לימוד התורה יעשה את העבודה, ויעשה אותה לא פחות טוב. והנה, הפלא ופלא, כאשר המאבק הוא פנימי ושבטי, כלומר פוליטיקה קטנה, ההיגיון העתיק הזה נשכח כלא היה. פתאום זאת מצווה לשחרר את כל הלומדים מתלמודם. ופתאום אין מטאפורות, ואין תנועת אגודל- והמילים הקרביות לובשות את הפירוש הוולגרי והפשוט ביותר. כוח כפשוטו, ואש כפשוטה. בחורים צעירים, שלרוב מתוארים כאברכי משי רכים ועדינים שלא מסוגלים מנטלית להיות חיילים, מפתיעים ביכולת קרבית מרשימה, אבל הציבור לא לגמרי מטומטם. הוא רואה ומבין שזה סופו של כל בלוף.
**
בשבוע שעבר התפרסם בעיתון זה ראיון שערכה חברתי מוריה קור עם ראש הממשלה נפתלי בנט. למען האמת בכל העיתונים, חוץ מבטאון מגדלי הנבטוטים, התפרסמו ראיונות איתו והדבר הבעיר את חמתם של לא מעט אנשים. רבים מהם יקרים לי, ואני לא מסכים עם טענתם שהראיונות מפנקים. ושהתקשורת מתחנפת לבנט. אני מודאג בעיקר מכך שמרוב זעם הם מתקשים אפילו לבטא את שמו של בנט או לקרוא לו בתואר "ראש הממשלה". איש מהם לא מתעייף מלחזור על מנטרת הגידופים הנזעמת. כאילו אם רק יתמידו לקלל, כל התנ"ך יאמר תודה ויתרגש, העולם כולו יסכים שבנט הוא שקרן. ונוכל. ועוד משהו.
צר לי, זה פתטי. ולמה? שוב, חוסר אמינות. אני באופן אישי לא הצבעתי בנט. אין לי מילה אחת טובה על שקרים של פוליטיקאים, אבל אני שמח שיש ממשלה מתפקדת ויש תקציב. בזמן ההפגנות בבלפור חשבתי שמי שתמך בהתנהלות המושחתת של אולמרט לא יכול פתאום להעמיד פנים שהוא מנקה אורוות. גם היום אני מאמין שמי שזרם בכיף עם תרבות של הפרת הסכמים והתחייבויות, כל עוד היא החזיקה ממשלה כלבבו, לא יכול פתאום לפרוץ בזעקות שבר על אותה תרבות עצמה. כלומר, הוא יכול. בבקשה. אבל שלא יופתע מכך שלגעוולד מהזן הנוכחי יש מקדם הדבקה 0.

איור- נדב מצ'טה
ישראל היום, שישבת, 4/2/22