יש ליצירות ספרותיות את הדרך שלהן לתאר מי באמת ראוי לאהבה, ומי לא. באגדות העם זה נגמר בדרך כלל עם נסיך כלשהוא. או אביר, שזה פחות או יותר אותו דבר. הוא יפה, נו טוב. אבל חשוב מכך – הוא מגיע בדיוק בזמן. הוא ניגש לבחורה תחת כישוף או תרדמת, ומדביק לה נשיקה. והיא, במקום להגיש תלונה, או להעיף לו שתי סטירות, ממהרת לרוץ איתו אל החופה, ואל החיים באושר ובעושר עד העצם. בספרים מורכבים ובוגרים יותר אפשר למצוא, כמובן, תיאורים קצת יותר מפותחים, אבל בסופו של דבר, ככל שהכתיבה היא יותר אישית, כך מתגלה שסופרים הם בני אדם, ולא מאוד מפתיע לגלות שדמות האהוב דומה, במידה די חשודה, לסופר עצמו. את מי אי אפשר שלא לאהוב? את בן דמותו של הסופר.
כשאני חושב על מאיר שלו ויהונתן גפן ז"ל, ובימים האחרונים זה מה שעשינו חלק ניכר מהזמן, נדמה לי שהשניים עיצבו עבור רבים מהישראלים את ההוא שכדאי לכולנו להיות. ההוא שאין ברירה אלא ליפול בקסמיו. אצל יהונתן גפן זה היה הנער החולמני הנצחי. ילד רגיש ופצוע, שבשם הכאב, הוענק לו פטור מלהתבגר. חלק גדול מההברקות של גפן, הן מסוג ה"חוכמות" ממיסות הלב שילדים קטנים אומרים. ההורים מתמוגגים. "מאיפה הוא מביא את המילים האלה" ומטר של נשיקות ומחמאות מורעף על ראש הילד. אני חושב ש"אני אוהב את החורף, ואת הקיץ ואת הסתיו. ואת האביב, ואת מה שעכשיו" הוא בדיוק יציאה כזאת, גורפת נשיקות. ויש כמותה עוד המון. לא. אף אחד לא רצה באמת להיות יהונתן גפן. זה היה חייב להיות מכאיב מדי. אבל רבים מאיתנו רצו משהו מהקסם המילולי שלו.
אצל מאיר שלו זה תמיד גבר לא גבוה ולא משתדל להקסים. איש אדמה ובדרך כלל ממושקף. אבל מה שיש בו ושאי אפשר בשום פנים לעמוד בפני קסמו הוא היכולת להתענג על הדברים הפשוטים. על סלט של צנוניות. עלים שנקטפו זה עתה. לחם ביתי וזיתים מופלאים מן העץ שבחצר, שנמסקו ביד, נדפקו על הקרש במטבח הבלתי מעוצב, ונכבשו בצנצנת משומשת. עליהם הוא מתענג ובהם הוא מענג את אהוביו. הגבר הראוי לאהבה של מאיר שלו, חייב לדעת להתקין מקלחת בחצר, לשתול עץ, ולתקן ספסל. ולא, הוא לא מישהו שיקסים את כולן. אבל זאת שכן, תלך אחריו עד סוף העולם, ותחכה לו כחכות רחל, ועוד קצת.
שניהם, שני הנהללים האלה, היו יוצרים פוריים ומקוריים. וגם אם אני מסתייג מהסופרלטיב, באמת גדולים. תמונות ומילים של שניהם ליוו אותנו לאורך שנים רבות. בנעוריי בישיבה, הייתי חלק מחבורה קטנה שדקלמה בעל פה טקסטים לא-רבניים. פשוט ישבנו בערב על גג בניין הפנימיה, או בחדר מול הרדיו-טייפ, ואחרי שעות של תלמוד ולימודי קודש שיננו בדבקות כל מיני קטעים אסורים, וביניהם כמובן "שיחות סלון" שהיו עבורנו מעין אנטי-תפילה מחתרתית. זאת היתה הדרך שלנו לזכור שאנחנו טינאייג'רים ושנשמתנו חופשית. זה, למשל דבר שתמיד אזכור לגפן. אבל באופן אישי, וככל שהשנים חולפות, העולם שכתב מאיר שלו, הדמויות האהבות והמילים, קרובים ללבי הרבה יותר.
**
אני חב תודה אישית למאיר שלו. בשנות ה-90 חיפש רם לנדס כותבים צעירים למוסף שערך ב"ידיעות", והיה זה מאיר שלו שהמליץ לו לברר מי הבחור הירושלמי שכותב ביקורות על בתי כנסת. כשניגשתי לומר תודה, הוא אמר לי שהוא לא חושב להיכנס לבתי הכנסת האלה, אבל די נהנה ממה שכתבתי. עניתי לו, שאני לא חושב להכניס לפה את המטעמים הכפריים [והבלתי כשרים] שהוא תיאר בספריו, אבל גם אני די נהנה לקרוא. החמיא לי מאוד ששלו האמין בכתיבה שלי, אבל הערכתי עוד יותר את העובדה שלמרות שעזר לי לעבור מהתקשורת המקומית לארצית, מעולם לא התנשא ולא נהג בי פטרונות. ואהבתי גם את הפוסטר שהדביק על דלת חדר העבודה שלו ועליו תמונות כל מיני הבקר וזניהם, שור קונהו ועד פרות הבשן, שעל כולם הפליא לספר ולתאר את קורותיהם מן האחו ועד לשולחן.
כמעט בכל טקסט שכתב, ובוודאי בכל ראיון, טרח שלו להזכיר את סלידתו מכתיבה דידקטית ומחנכת. הוא סלד פעמיים. כקורא, הוא לא אהב שמטיפים לו מוסר, או מנסים לחנך אותו, וגם כסופר הוא הסתייג מאלו ששואלים "טוב, אז מה המסר?" והאמין שסיפורים צריך פשוט לספר. לזכותו יש להודות שהוא גם נאה קיים. תכונה נדירה במחוזותינו. אני לא מכיר פיסקה באחד מספריו שבהם הוא נפל למקומות הדידקטיים, ואני מודה שלפעמים ממש ניסיתי לתפוס אותו "על חם". סתם בשביל הספורט. מצד שני, למרות שהוא לא ניסה לחנך, אי אפשר לומר שהרומנים של מאיר שלו, וגם ספרי הילדים, לא השפיעו על הקוראים. באופן אישי אני נאלץ להודות שהם עשו את שלהם. עיצבו הליכות, חידדו טעמים, ובעיקר הגדירו עבור ישראלים רבים את דמותו של הישראלי הלא כל כך גבוה, שיודע להחזיק ג'בקה, ולחתוך סלט. ההוא שיודע שאין כמו שום טרי ואביבי, ושמי שטוען "מסריח!", פשוט לא מבין כלום מהחיים שלו, והוא זה שלא ראוי לחיבוק.
קצת מביך להודות, אבל מי שלקח ללב את הספרים של שלו, שינה אט אט את השקפתו בשאלות יסוד כמו: איך מכינים סנדוויץ'? והאם לסגור דלת ארון מטבח בעזרת מסמר עקום, זה חרפה אסתטית או דווקא הדבר הקטן והמופלא שהופך את המקום לבית.
נכון. שלו לא ניסה לחנך או להטיף, אבל הוא טיפל בשאלות נצחיות כמו: מה המידה המדויקת? מהי אותנטיות שורשית? מה באמת גורם לך להתאהב? מהן גבולותיה של הפלצנות, ואיך ראוי לנהוג בה? וכמובן- איך באמת מכינים את הזיתים הדפוקים המושלמים? כל מי שכתב עליו הזכיר את המעבר והמאבק בין ירושלים לנהלל, שתוארו לרוב כשני הפכים. אבל אני מוצא משהו מאוד מאוד ירושלמי בנטייה הנהללית לבוז לטרנדים חולפים. לחמוציות בסלט ירקות. לעיצובי בית מפונפנים. לאנשים ששותלים בגינתם דברים מזוייפים כמו פטוניות. לשימוש הנלוז בביטויים אמריקאיים סתמיים, כאילו "סורי" זה יותר מדויק מסתם "סליחה". ואני מודה שכמעט בכל פעם שאני עובר במשתלה, ניגש להכין משהו במטבח, או פותח את ארגז הכלים שלי, עשויה לחלוף במוחי דמות של גבר מקריח ולא גבוה, בסנדלים ומכנסיים קצרים, ורגע לפני שאתפתה להתפלצן חלילה, ולעשות משהו טרנדי אך מביש, הוא יצלוף לעברי מבט ממושקף, ויעשה ממני צחוק.