חצר בית הספר אמורה להיות המקום הבטוח ביותר בעולם. המון זיכרונות שהולכים איתנו מורכבים משאריות של מה שחווינו כתלמידים. ריחות של גיר, קליפות הדרים וכריכים מתעפשים. משחקי מסדרון ושירים מטופשים. אבל מאחורי הקלעים של האידיליה הזאת, שאהובה כל כך על תסריטאים וסטנדאפיסטים, קיים הצד האפל של הילדות. מי שחווה אותו על בשרו, לא ישכח. חצר בית הספר, היא לא תמיד "גן העדן של ילדות". ילדים מסוגלים, כידוע, לנשוך, להכות או למשוך בשיער, אבל נשק יום הדין של עולם הילדים הוא החרם החברתי. רעל שקט וקטלני שרובנו לא יודעים עדיין להתמודד אתו.
במקרים רבים, רבים מדי, גם בית הספר מצליח לפספס. המחנכת מניחה שמגיל מסוים כבר אין טעם להתערב יותר מדי בחיי החברה של התלמידים. אדרבא, חלק מהלמידה החברתית תלוי במשחק חופשי שמתנהל במסדרונות. אז נכון שהמשחק הזה לא תמיד חינני, ולפעמים, מול הלוקרים, מתרחשות תצוגות של נבזיות וביצ'יות שמזכירות סצינות נחותות מסדרות טלוויזיה אמריקאיות. אבל זה הכל. ואפילו די נכון, עד לשלב שבו חבורה קטנה של תלמידים מתחילה לקבוע עם מי מדברים ועם מי לא. את מי רואים ומי שקוף. מי יוזמן ומי יישאר בחוץ. מי בקיצו ומי לא בקיצו. ברגע שעניין החרמות מתחיל להיות מתוזמר ומוכתב על ידי "המקובלים" אין כבר שום "דינמיקה ספונטנית" או "משחק חברתי בריא". בשלב הזה מישהו מבוגר חייב להתערב. לקטוע. להציל חיים. כי ילד שסובל מחרם או בידוד חברתי הוא ילד חבול ופגוע מאוד מאוד. אבל לא פעם אנחנו עסוקים מדי, לא תמיד מודעים. מניחים שזה עדיין בגבולות הלגיטימיים של כן-חברים-לא-חברים. לפעמים כל מה שצריך זה מודעות.
דרור היה צעיר מבטיח, מוכשר ואהוב. דרור היה ילד פגוע, קרבן חרם. לכו תדעו למה ילדים מחליטים להתעמר. דווקא כשהיה נדמה שהחיים שלו עולים על מסלול מיטיב, והוא חזר לתכנן ולחלום, משהו עורר בו את הפגיעה ההיא והפעם הוא לא עמד בכאב. הוריו האבלים הקימו את "כנפי דרור" כדי לעורר מודעות ולהילחם נגד חרמות, ואני מצטרף באהבה. אם הגעתם עד כאן, אתם כבר קצת יותר מודעים. והנה עשינו משהו קטן וטוב. חפשו אותם בגוגל. תמכו בהם.
ועכשיו, איך מעוררים מודעות לחרם, כאשר חלק גדול מההנהגה שלנו עסוקה בחרמות. איך אפשר באמת להוקיע את מעשה החרם ולהוציא אותו אל מחוץ למשחק הלגיטימי, כאשר כל כך הרבה מלל בתקשורת נשפך על הצהרות רברבניות בנוסח "בחיים לא אמרתי לו שלום" "לא אלחץ לו יד" ועוד ניסוחים שבעולם מתוקן היו אמורים להיאמר במלמול מתנצל, אבל לא אצלנו.
**
זכרון ילדות רחוק מלווה אותי כבר שנים. זיכרון שמבהיר כמה מעט צריך כדי לבודד ילד. סיפור מגוחך מכדי לספר אותו, וצורב מכדי שאפשר יהיה להשליך הצידה. היינו בכיתה ב', ובשיעור תורה למדנו את "בראשית". בתחילת שנות ה-70 כמעט לכל הכיתה היו שמות תנ"כיים, אבל רחל היתה רק אחת בכיתה, ויעקב הייתי אני. יום אחד דפדפתי קדימה בספר, מתוך שעמום, ומה שראיתי שם הקפיא את דמי. ידעתי מה עומד לקרות. יש לי שבועיים או שלושה. בסוף נגיע לדף ההוא והמורה כרמלה תקרא בקולה הנאה את הפסוקים ההם. יעקב ינשק לרחל. יעקב אוהב אותה. השמיים יפלו עלי. הקורא התמים עלול לחשוב שמדובר ביופי של פסוקים, אבל אני הכרתי את הכיתה ואת הנפשות הפועלות. היה ברור שזה לא יגמר בכמה צחוקים. בהתחלה הם ישירו "יעקב ורחל לנצח, שתי נשיקות במצח". באמת לא נורא. אבל בשלב הבא, בהפסקה נניח, מומי ידחף אותי עליה. או חיים, או דני, או כולם ביחד. מתי שהוא שנינו נופל ארצה. ילדים מכוערים יעמדו סביבנו במעגל ויעשו לנו "חתונה". יזרקו עלינו חול בתור קונפטי. שקיות מים בתור פרחים. צעקות קצובות וסיוט מתמשך. זה יתחיל בצחוק אבל אף אחד לא יוכל לעצור את זה. אף מחנך לא ישים לב. איש לא יסביר להורים למה אני חוזר הביתה מלוכלך כל כך.
הכי נורא, עמוק בלב פיתחתי כעס כלפי אותה רחל. מסכנה. היא באמת לא עשתה כלום.
תסריט האימה התממש במלואו. זה באמת אידיוטי מכדי שאוכל לתאר את ההשתלשלות אבל כשאני כותב את הדברים הלשון זוכרת את טעמו של החול. בהתחלה שרו. אחר כך דחפו. ולבסוף שני ילדים בני שבע מצאו את עצמם בלב מעגל שזורק עליהם חול. קשה גם לזכור מה שם קץ לימים שבהם השתדלתי ככל יכולתי להיות חולה. להשתעל. להתקפל. רק לא להגיע לבית הספר. אינני טיפוס טראומתי, אבל שנים רבות חלפו עד שיכולתי לקרוא בחיוך את הפסוקים הנחמדים האלה סביב הבאר, יעקב ורחל, כדים וגמלים.
זאת רק דוגמא אחת לדינמיקה האומללה. ילד יכול להפוך לשק חבטות בגלל משקפיים או מכשיר שמיעה. בגלל רגישות יתר. בגלל השם שלו או כל שטות אחרת בעולם. אבל מרגע שהפך למטרה, זאת רק שאלה של זמן עד שפתאום לא יזמינו אותו לשום דבר. לא יספרו אותו ולא ישמחו בו. איש אחד בוגר ומודע. אישה אחת בוגרת ומודעת. זה כל מה שצריך.
**
המסורת היהודית אוהבת לומר שחג סוכות הוא חג מושלם. "מוש!!" כמו שהילדים אומרים. יש ביהדות כל מיני מצוות, אבל המצווה לשבת בסוכה- שנחשבת אפילו למצווה גדולה- היא ככל הנראה המצווה הכי קלה על המדף. קלאס באפס מאמץ. כמו פרי בלי חרצן. כמו עולם שבו נתניהו מסוגל להרים טלפון ללפיד, ולומר לו "לא מסכים עם מילה אחת, אבל נתת נאום לא רע בכלל". כמו הגילוי שרוג'ר ווטרס בכלל תומך בפוטין. מוש. מה כבר ביקשנו?
חלק גדול מהחיים שלנו אנחנו מחפשים את השלמות האבודה. מנסים לפצח את סוד השיר, הבדיחה או הסנדוויץ' המושלמים. וכמובן בן\בת הזוג מהחלומות. אבל כמו עם פרפרים, סוד המושלמות הוא משהו שאסור להניח עליו את היד. הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס כתב על סופר שניסה שוב ושוב לכתוב את הסיפור המושלם, הוא חקר לעומק את כל מרכיבי השלמות, אבל בכל פעם שניסה לאסוף אותם לסיפור, כל מה שיצא לו זה העתק ל"דון קיחוטה". מילה במילה. דון קישוט.
בניגוד לאחרים, אני מודה שלי אין מתכון לשום דבר מושלם. הסיבה היא די פשוטה. מה שהופך דבר למושלם הוא תמיד מרכיב מפתיע, שבכלל לא תלוי בנו ולכן הוא חומק מהמתכון.
הנה שלמות; בוקר. קמתי עייף. באיחור אני מגלה שנקבעה לי פגישה עם X. הדבר האחרון שאני צריך בעולם, אבל אין מצב לבטל. כאב ראש. מבזבז חצי שעה בחיפושים אחרי תירוץ מקורי להברזה, אבל אז – ישועת ה' כהרף עין- מצלצל הטלפון, ו- X מודיע בקול נוגה שהוא חייב לבטל. קונצ'רטו לשלמות. כעת כל מה שנשאר לעשות הוא לצלחת את המנה- להעמיד פנים שהביטול מצער אותך, אבל אתה מפרגן. עולם מושלם.