WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg

צפוף באוזן

למה אוכלים אוזני המן? שאלה מוזרה. באופן כללי, לוח השנה היהודי כופר באמונה [-התפלה] שאכילה רגשית היא עניין מפוקפק. כל מאכלי החגים שלנו הם קונצרט לאכילה רגשית. אנחנו עושים עניין ממה שאנחנו לא אוכלים וממה שאנחנו כן. אנחנו אוכלים כי שמח ואוכלים כי עצוב. אוכלים כי אוהבים ואוכלים כי שונאים. כדי לזכור וכדי לשכוח, כי זה מסמל וכי זה בגימטריא, ולעתים גם סתם כי טעים. לוח השנה היהודי הוא חגיגה מטורפת של הליכה על הקצה. אבל מכל המנהגים המוזרים, אלו שבילדות הציקו עד שגעון ומאוחר יותר הפכו לגעגוע, החיבור ההוא שבין פורים לבין ההכנות לפסח הוא ללא ספק שיא השיאים. תמצית הרעיון הוא שפרופורציה היא רעיון מאוד מאוד לא יהודי. מידתיות?! לא אצלנו. בטח לא בחגים. לכן, עם בוא פורים המשימה תמיד היתה למלא את הבית בכמה שיותר חמץ, כמה שיותר דביק. רק כדי שבבוקר למחרת אפשר יהיה להתנפל עליו בחמת זעם, להשתומם בקול מה הוא מחפש בכלל בבית שלנו; לחפש פירורים בלתי נראים בפינות שלא באמת קיימות, ולהכריז על הקמח כאויב מר ועל השפיות עצמה כאישיות בלתי רצויה. בילדותי זה קרה מדי שנה. כמו שעון. אבל שעון שאיבד את זה. ברגע שאימא סיימה לעבוד על התחפושות, היא פצחה בחגיגת הקמח-שמן-סוכר. כולנו ידענו שאנחנו מארחים בביתנו היום את האויב של מחר. אך היה ברור שאין מה לעשות עם זה. יש לנו תפקיד למלא, ויש גם שואו שצריך להרים.

זאת לדעת, רוב החברים שהיו אמורים לקבל מאיתנו משלוחי מנות היו אנשים הגונים וסאחים עד העצם, שניהלו משפחות אשכנזיות זעיר-בורגניות שמשלוחי המנות שהגיחו מביתם היו למעשה צלחת נייר חד"פ מוצפת בתפזורת של ביגל'ה ובמבה שעליהם הונחו אי אלו אוזני המן תעשייתיות- שכבר אז חשבתי שהם הדרך הנלוזה ביותר בעולם לבזבז קמח. לפעמים הונחו שם גם חטיפים קנויים או בקבוקון יין קטן, שללא ספק עברו אי אלו משלוחי מנות לפני שנחתו אצלנו.

אבל משלוחי מנות אינם עיסקה משתלמת או הגונה. כולם ידעו שהמוצא התוניסאי של אמא, שהיה רדום עד מודחק רוב ימות השנה, מתפרץ כמו הר געש עם בוא חג הפורים. פתאום לא היה דבר דחוף יותר בעולם מלייצר את כל סוגי העוגיות האקזוטיות שאי פעם נאפו בצפון אפריקה. אלו שיש להן שם מוזר ואלו שלא. עוגיות מיוחסות שישבו משובצות סוכריות בגביעוני "מאנז'ט" אלגנטיות, וגושי בצק סתמיים, שנערמו בסבבה שלהם ובלי חוכמות בתוך איזו גיגית כביסה. היו שם מאפים שאפשר להתגבר עליהם רק באמצעות קנקן של תה, והיו יצירות קטנות, אנינות ומתוחכמות להפליא שכל הטועם אותן מצטער שאין לו שפם דקיק. אבל מעל הכל היה העניין עם שושני הבצק המטוגנות האלה שאימא טענה בתוקף שהן הגירסא שלנו לאוזני המן. כששאלנו מתי לאחרונה היא ראתה מישהו שסובל מאוזניים דביקות בצורת ספירלה, היא ענתה בצדק שגם אוזניים משולשות עם הצטברות של פרג מאחורי הקפלים, הן לא בדיוק תופעה מוכרת למדע.

במשפחה שלנו קראו להן מאניקוטי. שם שמהדהד ככל הנראה משהו מהרקע האיטלקי של חלק מיהדות תוניסיה. אחרים קראו להן שבאקיה, או פאזואלוס ולמרות שמדובר בעוגיה די פשוטה בסך הכל, כל מי שהכיר אותנו, רצה שנזכור אותו בפורים ונשלח גם אליו כמה מהמסולסלות המתקתקות האלה. ההורים שלי לא התכוונו לאכזב אף אחד, ולכן היה איזה רגע שבו הבית כולו נראה כמו מפעל קטן לייצור בצק מטוגן.

הבצק עצמו, תכל'ס, היה בצק של פסטה. אותו היינו צריכים לרדד לרצועות צרות, דקות וארוכות. כמו פסטה שנתלו ברחבי הבית כך שלא ידבקו זו לזו. בניגוד לפסטה הן לא היו מתבשלות במיים אלא נכנסות לשמן רותח תוך כדי סיבובים סובלניים של מזלג או כף שהעניקו להן את הצורה, שבגללה כולנו קראנו להן נייר טואלט. "איך אתם מסוגלים לאכול משהו שאתם קוראים לו נייר טואלט" שאל אבא שאהב להקניט כל מנהג תוניסאי. ואנחנו הזכרנו לו שמי שמסוגל לאכול צמר גפן מתוק, יכול גם נייר טואלט. ובכלל, מאכלי הילדות המרוקאיים שהוא עצמו התרפק עליהם נקראו בשמות מפוקפקים כמו "ח'לאע". אז בוא.

כשהגענו לשלב הטיגון של המאניקוטי, השתלשלו רצועות בצק דקות על כל משענת של כל כסא. על ידיות של דלתות. ואיפה לא. ואנחנו הבטנו בהן וידענו שמחר יהיה טעים אבל בעוד יום יומיים אנחנו נקלל את הרגע. כל משענת וידית  יעברו קירצוף ומירוק, ואף אחד לא יוכל לשאול: למה שחמץ יגיע לכאן בכלל? בשבוע הראשון נאכל רק בפינת המטבח. בשבוע השני נצא לכרסם משהו במרפסת. ובשבוע שלקראת פסח, נצטופף בארון החשמל ונתהה מה הקשר ליציאת מצרים.

**

מחשבות שבועיות בנוגע למלחמה באוקראינה.

  • קיימת מחלוקת בנוגע למשמעות המילה "יהודית" בהגדרה העצמית של ישראל. צד אחד מאמין ש"יהודית" הוא בעיקר עניין דמוגרפי. הצד השני מאמין שיהודית הוא עניין עקרוני ומוסרי. המלחמה גורמת לצד אחד לחשוש מהצפה של פליטים. הצד השני חושש שמא לא נעשה ככל יכולתנו כדי להציל נפשות. מעט מדי בינינו מאמינים ששתי הפרשנויות חשובות.

  • מאז שהחלה התקיפה הרוסית, אני מקפיד לשמוע גם קולות אחרים. אנשים שדווקא מבינים את הצד של פוטין. שמגנים את הצביעות של אמריקה והמערב, שדרשו מקייב להתפרק מהגרעין, וברגע האמת לא לוקחים אחריות. אנשים שמזכירים את הטילים שרוסיה הציבה בעבר בקובה. אז ארה"ב ראתה את עצמה מותקפת, אז למה שרוסיה לא תרגיש כך עכשיו? חשבתי שצריך להקשיב לקולות האלה ותמיד נכון לזכור שלמטבע יש שני צדדים, אבל עד כאן. תמונות קברי האחים במריופול; החורבן הנורא וחסר הפשר; התקיפות המתמשכות של שיירות פליטים וסתם מטרות אזרחיות. כל אלו שוללים כל צידוק לתקיפה האיומה והרצחנית שמאיימת כרגע על העולם כולו. הרושם הכללי הוא שאין קו אדום כלשהו; אין אסון הומניטארי, או תמונה קשה שיגרמו לצבא הרוסי לעצור ולבדוק את עצמו. כמו שאין צעד, מפלצתי ככל שיהיה, שיגרום לביידן לעשות משהו שהוא לא חרם על קוויאר או וודקה.

כשהחלה התקיפה הזכירו לנו כולם שאין סכסוך בין העם הרוסי לבין העם האוקראיני. כולם קרובי משפחה, ולמעשה מדובר בתרבות דומה, ושמות כמעט זהים. אבל גם זה כבר לא נכון. כרגע יש שנאה והסכסוך עמוק, ואת מה שחוללו השבועות האחרונים לא יימחו עשרות שנים של הצטדקות והיתממות. קשה להאמין שכאן בישראל, היו ימים שבהם דיברנו בעברית על "אימא רוסיה", ושרנו בעברית שירים רוסיים. רבים כל כך האמינו בלב שלם שהתרבות הרוסית היא לא רק מולדתם של גאונים כמו פושקין וגורקי, צ'כוב וסטניסלבסקי, דוסטוייבסקי ופרוקופייב, אלא גם מולדת התקווה לאחוות עמים ואנושיות. בכל תנועות הנוער, וגם אצלנו בישיבת כפר הרא"ה, הצלילים של מארש רוסי צלצלו פעם כמו משהו נכון וצעיר שרוצה לשנות את העולם. לא עוד.

הטור פורסם ב'ישראל היום

הופעות

בול בפוני - חדש!

עם עירן צנחני

מופע מחווה לשנות ה70!!

לשירים, ההומור המחוספס והדמויות שעשו את מה שאנו היום

eric sultan---6462.jpg

חוברהל'ה

עם מרב סמן טוב

חגיגה ירושלמית של שירים, סיפורים והומור שיגלגלו אתכם מצחוק וגעגוע ממחנה יהודה עד גינות סחרוב.

צילום רמי זרנגר .jpg

גשר ההלכה

עם חנן יובל

חנן וג'קי מגיעים למופע הזה מכיוונים שונים, מרקע וגם מדור שונה, אך המפגש שלהם רצוף אהבה ועוסק בדבר ששניהם שוברים עליו את הראש ואת הלב – תפילת האדם.

חנן וג'קי.jpg

לכו אתם

עם אריאל הורוביץ

דברים טובים קורים כשקיבוצניק מצפון תל אביב נפגש עם ירושלמי מבת ים.

לכו אתם. תמונת יחצ. אביטל דן.jpg
 

הרצאות

תוכן זה כל הסיפור

חדשנות-סיפור ישן

WhatsApp Image 2021-11-03 at 6.36.31 PM.jpeg

חצי הכוס השבורה 

WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.54.19.jpeg

בוקר טוב אליהו

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.46 (1).jpeg

מגזימים - סיפור אהבה

WhatsApp Image 2021-10-25 at 22.53.47 (2).jpeg
 

מופעי יחיד

צחוק עשה לי

WhatsApp Image 2021-11-11 at 8.29.01 PM.jpeg
WhatsApp Image 2021-11-11 at 20.30.26.jpeg

הסיפור הירושלמי שלי

 

ספרים

5235.jpg

אותיות מתוקות

"אני אבא ל-2 בני 9 ו-6. לאחרונה קיבלנו מהגן של הקטן את "אותיות מתוקות". מה להגיד, הספר פשוט אדיר. הילדים (שניהם) לא מפסיקים לקרוא ולבקש ממני להקריא אותו. מבחינתם ומבחינתי הסיפור מקסים.
דרך כל כך מיוחדת ללמוד בה." 

(תום, חיפה)

3 כוכבים ומטבע.jpg

שלושה כוכבים ומטבע

"זה סיפור עם ניחוח, עם מנגינה, עם טעם, כזה שפשוט כיף לשמוע, ואחר כך להיזכר בו, וגם לספר אותו מחדש, כי יש בו גם מוסר השכל, וגם צחוק, וגם קצת עצב, בקיצור - כל התבלינים שצריך כדי לשׂבּוֹע מסיפור ובכל זאת לרצות לשמוע אותו שוב"

(עטרה אופק)

כאן לא בית קפה - כריכת הספר.jpg

כאן לא בית קפה

"צרור סיפורי בית כנסת מקסימים, מפתיעים, חכמים. הם הזכירו לי את סיפוריו של שלום עליכם. יש בהם איזמל מנתחים חד ואהבה גדולה ליהודים שלו.

(שולי רנד)

" צחוק ועצב ותבונה והתבוננות והקשבה וחידוד ונוסטלגיה ושייכות ודיוק וכשרון בלתי רגיל של סיפור סיפורים. עונג שלם. מושלם. צרוף."

(יעל משאלי)

 
 
WhatsApp Image 2021-11-11 at 21.58.09.jpeg

צרו קשר

ניהול אישי - רבקה גרנביץ

להזמנת הופעות / הרצאות

 052-6051334

 info@jacky-levy.com